שי: כל ז'אנר תרבו

שי: כל ז'אנר תרבות מפתח את ארסנל האייקונים שלו, אם זה בעקבות קהל המעריצים או סנסציה חוצת מדיומים, בצורה קצת לא אחראית, שכן רבים מהאייקונים האלה יהפכו לקלישאות. דוגמא אחת מעולם המוסיקה היא סולו הצוקים. לכולנו מוכר הצילום הזה של הגיטריסט שעומד לו בראש ההר כשתהום פרוסה תחתיו והרוח מטיחה את שערו השופע בפניו, הגיטרה בידיו מייבבת כשהמצלמה סביבו מסתחררת ואף אחד לא שואל את עצמו:"דוד, איך הגעת לחור הזה?!". אני חושב שזה התחיל בריצ'י סמבורה מבון ג'ובי והמשיך לסלאש בנובמבר ריין ועד לאביב פאפו מזקני צפת ב"שישי שבת". הדימוי הזה בא לשים את הגיטריסט המהולל כסוג של אל, כאשר העולם למעשה משתטח לפניו. ההר זו הבמה, והעולם הוא הקהל. אבל הוא אל מגניב, אז מותר לו.

קלישאה נוספת היא הסקסופוניסט השחור שעומד על הגשר בשעת לילה מאוחרת כשמאחוריו הירח זורח בין בניינים חשוכים. הנגינה שלו בניגוד לגיטריסט מהצוקים נטולת פאתוס לחלוטין, מכוונת לאוזניים מסויימות מאד. הוא תמיד ברקע עד שמישהו יגלה אותו. אני מניח שלא מעט חושבים כרגע על בלידינג גאמס מרפי מהסימפסונס. כן כן. זו בדיוק הקלישאה. סקסופוניסט שחור, מנגן שם על הגשר באמצע הלילה ואף אחד לא שם לב לצלילים שלו חוץ ממי שאמור. מאיפה הוא בא?

ב1959 אחרי עשור של הצלחות בלתי פוסקות, חש סאני רולינס כי הוא איננו מספיק טוב בנגינתו על הסקסופון, ואינו ראוי לתהילה לה זכה. אז הוא החליט לפרוש למספר שנים על מנת להקדיש את מירב זמנו לצורך אימון ושיפור הנגינה. אך מאחר שגר בבית קטן ורצה לחסוך את שיגרת האימונים משכניו, יצא לחפש מקום להתאמן בו ומצא לבסוף את אחד הגשרים שמחברים בין מנהטן וברוקלין(הוא גר בניו יורק,כן?). יום יום הגיע לשם במשך שלוש שנים, עד אשר החליט לחזור ולהמשיך לפתח את הקריירה המוסיקלית שלו. ב-1962 הוציא את אלבום ה"קאמבק" שלו שנקרא THE BRIDGE, על שם אותו הגשר עליו בילה, כך אומרים, קרוב ל16 שעות כל יום.
סאני עדיין מנגן, מקליט, מופיע ואפילו נתן הופעת אורח בעונה האחרונה של הסימפסונס.

http://www.youtube.com/watch?v=a4vZdvGkY6c