עוד שבוע מתקרב לסיומו, וזה אומר ש"שישי ובלוז" כאן איתנו. והשבוע, ערן מתאבל על לכתו בטרם עת של אחד מהאלילים שלו…

ערן: Pig-Pen, או בעברית "דיר חזירים", הוא דמות מצוירת פרי עטו של המאייר האמריקאי צ'ארלס מ. שולץ. את ההופעה הראשונה שלה עשתה הדמות ביולי 1954 בסדרת הקומיקס הפופולארית "פינאטס", ומאז הספיקה להפוך לאחת המוכרות והאהובות שבהן.
הילד פיג-פן קיבל את הכינוי שלו בגלל שהוא כל כך מלוכלך: לכל מקום אליו הוא הולך מלווה אותו ענן של אבק, הפנים שלו שחורות מרוב זוהמה והבגדים שלו מטונפים. אבל פיג-פן הקטן, כמו הרבה ילדים שעדיין לא עברו את שלב החיברות המעיק, לא סובל מכל העניין: להפך. הוא דבק בסירובו להתרחץ, ואל ענן הלכלוך שמקיף אותו הוא מתייחס כ"אבק של תרבויות קדומות שדבק בי".

רון מק'קרנן, שנולד בקליפורניה ב-1945, הוא אחד מהאנשים האלה שאף אחד לא קורא להם בשם האמיתי שלהם: כולם מכירים אותו פשוט כ"פיגפן" (הפעם בלי מקף). מק'קרנן היה בנו של תקליטן R&B שגדל לצדם של חברים אפרו-אמריקאים והיה מחובר לתרבות השחורה ולמוזיקת הבלוז כבר מגיל צעיר. כלי הנגינה עליהם התמחה היו האורגן והמפוחית.
פיגפן היה חובב אלכוהול ומסיבות כבר מגיל צעיר, וכשסולק מהתיכון התחיל להסתובב בחנויות מוזיקה, מועדונים ובתי קפה, שם פגש יום אחד את ג'רי גרסיה. גרסיה הוא גם האדם שנתן למק'קרנן את הכינוי שדבק בו עד יומו האחרון – פיגפן – בגלל הגישה הפרועה וה"מלוכלכת" שלו לחיים. בעקבות המפגש המקרי הזה הולידו השניים את הלהקה שהיא בעיניי הלהקה האמריקאית הכי גדולה אי פעם, הגרייטפול דד. פיגפן היה חבר מייסד שלה, ובאלבומים הראשונים גם היה די דומיננטי – כתב, הלחין וניגן, ואפילו ביצע בעצמו כמה שירים (בלוז, אלא מה).

לאורח החיים הפרוע של פיגפן, בדגש על החיבה הגדולה שלו לטיפה המרה, היו שתי השלכות עיקריות. הראשונה, למרבה הצער, היא מותו המוקדם, בגיל 27 בלבד, משחמת הכבד – מחלה קטלנית שתוקפת בעיקר שתיינים כבדים. אבל האפקט השני הוא החשוב יותר: ה"פיגפניות" שלו, הלכלוך, הגסות, העובדה שהוא לא דופק חשבון והכריזמה הבלתי נתפסת הפכו אותו למוזיקאי מלא נשמה, עם קול עמוק ונגינת מפוחית שאדם לבן רגיל לא מסוגל לה. "פיגפן" מק'קרנן היה שחור שנולד בגוף לבן, בלוזיסט מהדלתא שנולד 30 שנה מאוחר מדי, וכמו "פיג-פן" המקורי, הילד הקטן והמרדן שמסרב לסדר ולנקות את עצמו, גם פיגפן הזה היה אדם שסירב ללכת בתלם, כזה ש"אבק תרבויות קדומות דבק בו".
ומה לגבינו? לא נותר לנו אלא להאזין חזור והאזן למעט ההקלטות שלו שנותרו בידינו, תוך שאנחנו תוהים "מה היה יכול להיות".
שבת שלום מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0