ערן: למרות שמאז צ

ערן: למרות שמאז צעירותו בוב הייט היה ידוע כחיית מסיבות בלתי ניתנת לעצירה, מספרים עליו שאחרי התאבדותו של חברו בנפש אלן וילסון הוא הפך לקיצוני אפילו יותר: בכל חדר שבו שהה ובכל מסיבה אליה הגיע (והיו הרבה כאלה) הוא היה חייב לשתות יותר מכולם, להסניף קוקאין יותר מכולם, לעשן את הג'וינט הכי גדול ולאכול את הכמויות הכי גדולות. הוא ראה בזה קרב – כזה שבו לא היה סיכוי לאף אחד לנצח אותו.

הרצון הזה לטרוף את מה שהחיים האלה מציעים, שהביא אותו למימדים פיזיים ענקיים, זיכה אותו בין היתר בכינוי "הדוב" (The Bear). מכל מקום, באפריל 1981 הופיעה קאנד היט במועדון הפאלומינו הידוע לשמצה בהוליווד. מעריץ שהגיע אל מאחורי הקלעים (מאורע לא נדיר באותו מועדון) נתן ל"דוב" – בן 38 אז – בקבוקון עם אבקה לבנה. הייט הסניף את כל תכולתו בבת אחת וציפה לסטלה רצינית, אלא שהפעם זה היה יותר מדי: הפנים שלו הפכו לכחולות והוא נפל על הקרקע, על כל 150 הקילוגרמים שלו, ולא קם יותר. המילים האחרונות שלו היו, באופן לא מפתיע: "החרא הזה לא ממסטל אותי".

הנה הדוב עם הלהקה בוודסטוק. הכרס העצומה וקופסת המרלבורו שמבצבצת מכיס החולצה אמנם מרמזות על מה שעתיד לקרות כעשור לאחר מכן, אבל עד שזה קרה הוא הספיק לעשות כל כך הרבה טוב לכל כך הרבה אנשים, שחייבים איכשהו להגיד לו על זה תודה.
יום טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 1