ערן: רבים מכירים

ערן: רבים מכירים את בוב דילן כמוזיקאי וכסינגר-סונגרייטר ששינה את פני המוזיקה במאה ה-20. אבל עושה רושם שפחות אנשים מודעים ליכולות הפואטיות שלו, שבשנים האחרונות זוכות להכרה גם במנותק מהמוזיקה שלו – כשירה לכל דבר ועניין. מלבד העניין שמבקרי שירה מגלים בתחכום הפואטי הנדיר של דילן, הספרים שמתפרסמים עליה והעובדה ששיריו נלמדים באוניברסיטאות בארצות הברית, לאחרונה רבים הקולות שקוראים להעניק לו את פרס נובל לספרות על הישגיו בתחום.

אצל דילן, כמו אצל משוררים רבים אחרים, פעמים רבות אין שום קשר בין שם השיר לתוכנו. לצד שירי מחאה מפוכחים וחדים ושירי אהבה עמוקים ומקוריים, נהג דילן לכתוב, בעיקר בשנות ה-60, שירים אסוציאטיביים בסגנון זרם התודעה, כמו למשל "החלום ה-115 של בוב דילן".

דוגמה נוספת לכך היא "אני אהיה חופשי מספר 10" מהאלבום "צד נוסף של בוב דילן" (1964), מעין שיר המשך חסר קשר למקור לשיר באותו שם, אבל בלי המספר 10, שיצא שנה קודם לכן ב-Freewheelin'.
ב"מס' 10" דילן מהגג, בין היתר, על להתאגרף עם קסיוס קליי (מוחמד עלי), תוהה איך נראה גן עדן, משחרר עקיצות ליברליות לכל כיוון, ואפילו מצהיר בסוף ש"השיר הזה הוא על כלום". אבל נדמה שזכורה יותר מכל היא השורה של זמר-משורר בתחילת דרכו, שמקווה לא לפספס את ההזדמנות שניתנה לו:
I'm a poet, i know it, hope i don't blow it.

40 שנה וכמה עשרות אלבומים מאוחר יותר, עושה רושם שהוא לא פישל.
בוקר טוב מקולומבוס…

https://www.youtube.com/watch?v=lQRvXIP3HDI

 

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0