כמו שכבר קרה לנו

כמו שכבר קרה לנו לא פעם, גם השבוע הזה בקולומבוס מסתיים בתחושה שהספקנו רק לתת טעימה קטנטנה מעולם עשיר ומגוון בהרבה. ניסינו בשבוע הזה לגעת על קצה המזלג בקשר שבין קולנוע/טלוויזיה למוזיקה, ודיברנו בין היתר על בלוז, רוק, בלוגראס ואלטרנטיבי; על ההיסטורי ועל בן-זמננו; על הרחוק והלא מוכר, כמו גם על הקרוב שנמצא ממש מתחת לאף ומחכה שניגע בו.

מכאן אנחנו עוברים לשבוע שכבר הרבה זמן רצינו להוציא פה לפועל: שבוע סיפורים אמיתיים. למרות שבדרך כלל מוזיקה, כמו שירה ואולי כמו אמנות בכלל, היא המקום שבו המחויבות לאמת אונטולוגית ולרציונליות "מדעית" נזנחת לטובת ההפלגה במחוזות הדמיון, לאורך השנים היו לא מעט אמנים שכתבו בהשראת אירועים אמיתיים. אלו היו אירועים אישיים שקרו להם, כמו פרידות, הפגנות, אהבות גדולות או מקרי אלימות מצערים, או אירועים חברתיים וציבוריים שהשאירו על הנפש שלהם חותם.

נפתח את השבוע עם שיר מהסוג השני. בשנת 1970 ארצות הברית של אמריקה הייתה מסובכת עד צוואר בבוץ הוייטנאמי. הנשיא ניקסון, למרות הבטחת הבחירות שלו לסיים את המלחמה, הכריז בשידור טלוויזיוני בסוף חודש אפריל של אותה שנה על מדיניות חדשה – פלישות צבאיות לקמבודיה השכנה. הדבר הוביל למחאות בקמפוסים בארה"ב, ביניהם באוניברסיטת קנט שבאוהיו. די מהר ההפגנה בקמפוס החלה לצאת משליטה, ואנשי המשמר הלאומי, בצעד שעורר לאחר מכן מחלוקת אדירה בציבור האמריקאי, הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להשקיט אותן תהיה באמצעות שימוש באש חיה.

מהאש נהרגו 4 סטודנטים.

ניל יאנג, עדיין מוזיקאי בתחילת דרכו באותה תקופה אבל כבר אדם בעל ראייה חברתית מפוכחת, ראה את הדיווח על הטבח במגזין "לייף" והחליט לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לכתוב על זה שיר. Ohio שלו, כאן בביצוע עם חבורתו קרוסבי, סטילס ונאש, הוא כתב האשמה פשוט, קצר ונוקב, כזה שנכנס עמוק לתוך הראש ויושב שם איזה כמה זמן.

שבוע טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0