יום שלישי בשבוע הסאונדטרקים שלנו בקולומבוס ויש לנו פוסט אורח של גיא, שכותב על אחד הפסקולים הכי טובים של השנים האחרונות…
גיא:
ובכן, בשנת אלפיים, לפני הספירה או אחריה, האילאידה של הומרוס יוצאת לדרכה האלמותית. בעודה מתקדמת הלאה, היא מגדירה לנו את מסגרת הטרגדיה לנצח. היא סיפור פנטזיה שלא היה כדוגמתו, ועד היום לא ברור אם היא נכתבה כמשל או כהיסטוריה, בידי אדם אחד- מתארת תקופה נוכחית באמצעות דיבור על העבר, או מועברת בעל פה בידי אלפים, לאורך התקופה החשוכה שעקבה אחרי מאורעות הסיפור. לא משנה מה היא הייתה באמת, היא יצירה אפית שכל אדם חייב לעצמו עיון בה. היא ארכיטיפית לז'אנר, כמעט לכל ז'אנר שהוא.

זה כנראה מה שראו בה האחים כהן, כאשר החליטו לעשות בשנת אלפיים את ההומאז' שלהם, שממוקם בתקופה המתאימה לכך מכולן, ארה"ב הכפרית והדרומית בזמן השפל הגדול.
הפסקול מורכב משירי בלוז, בלוגראס, קאנטרי טהור, קאנטרי חדש, גוספל ומוזיקת עבדים (יאיי). למה הגיוון? מכיוון שהסרט מכסה את אחד הזמנים המעניינים ביותר בתולדות המוזיקה האמריקאית והעולמית. ההחדרה של הרדיו האזורי, הקלטות ראשוניות של תקליטים-בני-שיר-אחד והמודעות הגדלה והולכת לתפקידה של המוזיקה החיה בחיים הציבוריים בדרום ארה"ב, כל אלו דחפו את הסגנונות המסורתיים של כל אחת מהקבוצות האתניות (לבנים, שחורים, לבנים טובים פחות (אירים)) קדימה ואחד לעבר השני.

לאחים היהודים כנראה שהיה חזון, והם החליטו להקליט את המוזיקה לפני שהם צילמו את הסרט, כאשר כל שיר מגלם בתוכו הוויה של סצנה, ומשמש בנקודת העיגון של הנרטיב הממשי לזה האפי. כל שיר מחבר את המציאות של הסיפור על שלושה אסירים שיוצאים לחפש אוצר, עם המסע הרוחני שעובר אודיסאוס באילאידה. הדוגמא הכי טובה לכך הינה כמובן סצנת הסירנות של גיליאן וולצ', אליסון קראוס והשלישית (שלא מחזיקה אפילו נר לרגלי שתי הראשונות, דיוות של עולם הקאנטרי שהן), אבל השיר שאותי עדיין תופס, לא משנה אם אני שמח, עצוב, התאבדותי או מנוכר, הוא השיר של ראלף סטנלי, אחד מהאחים סטנלי, "O death". אז לכל מי שלא כל כך מכיר, לא שמע, לא זוכר, אני ממליץ לכם המלצה חמה, קחו קצת זמן, צאו למסע, תראו את הסרט, אני מבטיח לכם שהמוזיקה לא רק תלווה אתכם, אלא גם תיקח אתכם קדימה….

http://www.youtube.com/watch?v=NHVWpieH4z0