האגדה אומרת שבשב

האגדה אומרת שבשביל להרכיב פסקול לסרט עליו הוא עובד, קוונטין טרנטינו נובר, חופר ומאזין לעשרות אלפי שירים בתקופה של כמה חודשים. אם זו האמת וגם אם זו הגזמה פראית, אי אפשר להתכחש לזה שפסי הקול לסרטיו הם יצירות מורכבות, מהודקות ואין בכלל ספק שהיתה מאחוריהן חשיבה עמוקה.

בדרך כלל פסי הקול הללו מלאים בשירים נשכחים מהתקופה האהובה על טרנטינו, שנות ה-60 וה-70 באמריקה. בגלל שגם הרבה מההשפעות הקולנועיות שלו באות מהשנים האלה, המוזיקה עובדת מאוד טוב עם הדמויות והדימויים שהוא מייצר.

בסרט האחרון שלו, "דג'נגו", העוסק במסע הנקמה של עבד שחור בדרום האמריקאי של סוף המאה ה-19, טרנטינו לוקח על עצמו אתגר אפילו יותר גדול. והוא עובר אותו כמו ענק.
באסופה של שירים שלא היתה עובדת בשום הקשר אחר, הוא מצליח לקשור בין מוזיקת המערבונים של אניו מוריקונה, הפולק של ג'ים קרוק, הקאנטרי של ג'וני קאש, הסול החדש של ג'ון לג'נד ועוד. ומעבר לזה, טרנטינו הוא אולי האדם היחיד שיכול להכניס שיר ראפ למערבון תקופתי ולצאת מזה בשלום.
לכבוד הפסקול עשו כבוד לשני גיבורי תרבות שחורים כששידכו ביניהם. ככה נשמע 2פאק יחד עם ה-Fאנק של ג'יימס בראון…

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0