כמו בכל שבוע, גם את הנוכחי סוגרת לנו נועה, עם פוסט מצויין על מישהי שלא הזכרנו פה כבר די הרבה זמן…
נועה:
איבר מוזר הוא הלב הנשבר. חדי האוזן יבחינו ברעש הגדול של התנפצותו הדוממת, המושתקת על ידי רעש העיר ופעימותיו העיקשות. חדי העין יבחינו בשוליים המשוננים, שם נתלשו ממנו פיסות מדממות, נגועות כולן במוטציה של גן פרומתיאוס עיוור, שמשבט את הכאב גם ללא עזרתו של העיט.

ג'ניס לין ג'ופלין נולדה בפורט ארתור, טקסס בשנת 1943, ילדה משונה, חריגה ולא שייכת, בחברה שמרנית וגזענית. כבר בגיל צעיר נמשכה לזמרות הבלוז הגדולות, בעיקר לשירלי בסי, והחלה לשיר בלוז ופולק. בגיל 20 נסעה לראשונה לסן פרנסיסקו, ומצאה את עצמה סוף סוף שייכת לעיר הצבעונית אפופת העשן. ג'ניס הצעירה הסתובבה בעיר, שיכורה מהסצינה הפסיכדלית המתגבשת בה, ומכל האלכוהול שזרם מתוך הסצינה היישר לתוך מחזור הדם שלה, אלכוהול שהיא ערבבה היטב בכל הסמים שרק יכלה למצוא. היא החלה לפגוש את האנשים הנכונים, כמו למשל Jorma Kaukonen, שלימים יהיה הגיטריסט של ג'פרסון איירפליין, שהקליט איתה בלוז. בשנת 1965 מצבה החמיר, והיא חזרה קצת לבית ההורים בטקסס, כדי להתנקות ולהשתקם. היא אפילו התחילה ללמוד באוניברסיטה וכמעט התחתנה, אבל הבלוז היה חזק ממנה, וב-1966 כבר חזרה לקליפורניה, לנשום, לשתות, להזריק ולשיר. ביוני אותה שנה הצטרפה ללהקה היפית פסיכדלית מהייט אשבורי שחיפשה זמרת, "Big Brother and the Holding Company", איתה הקליטה אלבום בחברת התקליטים מיינסטרים, שבו התארחה בכמה שירים, ועדיין לא תפסה את תפקיד המובילה הרשמית. האלבום לא זכה להפקה ראויה – חברת התקליטים בחרה לא להשקיע בו – והתוצאות לא היו טובות מספיק, לא מבחינת איכות החומר, ולא מבחינת המכירות. את הפריצה הגדולה עשו ג'ניס ו"האח הגדול" בפסטיבל מונטריי ביוני 1967 (שעליו כבר כתבתי כאן בשבוע פסטיבלים), בגרסה המפעימה והשותתת שעשו ל"Ball and Chain" של ביג מאמא ת'ורנטון.

כי היו אלה ההופעות, אצל ג'ניס, שהפכו אותה לאגדה עוד בחייה, הופעות אובדניות כמוה, אקסטטיות, עמוסות רגש מתפרץ וחשיפה בגוף ונפש, שאיפשרו לה לכשף קהל של רבבות כיחידה אחת וכהמוני פרטים, תוך שהיא צורחת פנימה אל נימי הנפש, הנקרעים כמיתרי גיטרה מתוחים יתר על המידה, בזה אחר זה. היה זה הייאוש התהומי, כאב הבדידות העמוק של הילדה הדחויה שהרגישה כל כך מכוערת, עד הרגע בו עמדה כוונוס פרועת שיער על הבמה, וידעה שהיא יפה כל כך מרוב האהבה שלה, וזו המוחזרת אליהם באלפי מראות מן הקהל. נשים לא שרו כך אז, לא התערטלו כך על הבמה, טעונות עוצמות-רגש, חשמל ומיניות מתפרצת. דבר כזה עוד לא ראו. צרחות כאלה עוד לא שמעו.

בשנת 1968, לאחר מאבק משפטי, השתחררו חברי ההרכב מהחוזה של מיינסטרים ועברו לחברת ההפקה קולומביה, שם הוציאו את אחד האלבומים המצליחים של שנת 1968 – Cheap Thrills . קולומביה והמפיק ג'ון סימון הבינו את העוצמות שיש לבחורה הזאת בלייב, וניסו להקליט אותם בסיבוב הופעות בתחילת מרץ 1968, אבל חשבו שההקלטות הללו לא מצליחות להעביר את כל העומק והמורכבות של הלהקה, ובסופו של דבר רוב האלבום הוקלט באולפן במהלך מרץ, אפריל ומאי 1968. לא היה קל להקליט את האלבום, אבל בקולומביה הבינו שכדאי להשקיע, אפילו בעטיפה שעיצב רוברט קראמב, אחד מאומני הקוומיקס הבולטים בסיקסטיז. האלבום יצא באוגוסט אותה שנה, והפך מיד להצלחה מסחררת. תוך חודשיים הגיע לראש המצעדים, ותוך כחודש בלבד מכר למעלה ממיליון עותקים.

אחרי האלבום Cheap Thrils נפרדו ג'ניס ג'ופלין וההרכב "Big Brother and the Holding Company", והיא פתחה בקריירת סולו. את האלבום הבא שלה, שהצליח פחות מן הקודם, הקליטה עם הרכב שלה – the Kozmic Blues Band. בליל שבת שבין ה-16 ל-17 לאוגוסט 1969 הופיעה ג'ניס בוודסטוק עד אור הבוקר, הופעה בלתי נשכחת, כשהיא מלאה בסמים ואלכוהול שצרכה בשעות ההמתנה, עד שהגיע תורה לעלות על הבמה. כי ככה היא היתה, תמיד על הגבול, על סף התהום, תמיד מלכסנת מבט את תוך התהום פנימה, לבדוק אם במקרה יש שם בפנים עוד בקבוק סאות'רן קומפורט, או מנת הירואין. את האלבום האחרון שלה, Pearl, שנחשב לבוגר ולשלם ביותר, הקליטה ג'ניס עם the Full Tilt Boogie Band. האלבום יצא בינואר 1971. כשלושה חודשים קודם לכן, באוקטובר 1970, ג'ניס מתה ממנת יתר של הירואין בחדר של מוטל בהוליווד, בת 27 כמובן, 27 בלבד.

ג'ניס אמורה היתה להיות השנה בת 70. אני תוהה איך היתה נראית ונשמעת אם היתה שורדת את כל אותן השנים, ואם היתה עומדת בתור עם לו ריד להשתלת כבד, או מייעצת לשינייד ושאר מטורללים איך להתמודד עם כל האשפוזים. את הלב שלה כבר היתה בטח מחלקת, פיסות פיסות, לקהל הערפדים, שרוצה עוד ועוד מליטרת הבשר של הנפש המתאבדת על הבמה, בלי לחשוב לפעמים שבסוף מכל המסננת הזו נשארים רק חורים.

ואני, כמו מורה הזן רַיאוּן שראה את פרחי האפרסק והבין, ואמר שיר, יודעת שאני יכולה להפסיק לנדוד, להפסיק לחפש, להפסיק להמתין. העלים ינשרו, ג'ניס, אחריהם ילבלבו הניצנים. את פיסות הלב שלך אני יודעת שתתני לי, האם הגדולה, כדי שאוכל להדביק בחללי הלב שלי, שנבקעים בהם עוד ועוד חורים. אני שומעת את צווחות הייאוש שלך ג'ניס, ואת הפנינה החבויה בתוך גרון חרוך, ויודעת שמאז שראיתי את פרחי האפרסק לא ארצה להטיל עוד ספק.

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0