היום בשידור שלנו

היום בשידור שלנו שעסק בשנת 1968, ערן כבר נתן לנו כמה דוגמאות לעוצמה של הבלוז-רוק בתקופה הזו, אבל זו הייתה רק הקדמה לדרשה השבועית של אדמו׳׳ר הבלוז שלנו, הפעם על יוני חורף הגדול…

ערן: למרות שהוא צמח בלונדון וסביבותיה, ושהוא מוכר כתופעה בריטית בעיקרה, לא לקח הרבה זמן עד שהבלוז-רוק – אותו יציר כלאיים בין בלוז שחור לרוקנרול חשמלי לבן – קנה לו אחיזה גם במולדת הבלוז אמריקה. האחראים לכך היו כמה, שאחד המרכזיים שבהם הוא ג'וני ווינטר. במסגרת גל ההופעות המבורכות שנוחתות על ישראל בתקופה האחרונה, ביום רביעי האחרון הופיע ווינטר בתל-אביב.

ג'וני ווינטר כבר בן 69, והגיל ניכר עליו. למרות שהוא נתן פה הופעה אדירה, בעברו של המוזיקאי הגדול הזה עשרות שנים של חיים על הקצה, כולל שנים קשות של התמכרות להרואין. אחרי קריירה מפוארת של 45 שנה, אחרי שהקול נסדק והאצבעות קצת התעייפו, הוא עדיין בועט, אבל קצת פחות מפעם.
אולם התכנסנו פה היום לא כדי לדון בג'וני ווינטר של השבוע בבארבי, אלא באחד צעיר, אנרגטי ורעב להצלחה בהרבה: ג'וני ווינטר מודל 1968.

המקום: הפילמור מזרח בניו יורק, היכל הופעות הרוקנרול הגדול של ביל גראהם.
התאריך: ה-13 בדצמבר, 1968.
האירוע: קונצרט רוק.
המשתתפים: אל קופר ומייק בלומפילד, כוכבי ה"סופר סשן" המצליח, ולהקתם.

זמן לא רב אחרי שהתחילה ההופעה, בפייד-אאוט של השיר One Way Out, מייק בלומפילד, סטלן ידוע שבקושי הצליח לחבר שני משפטים ברצף באותו ערב (אבל שד גיטרה שהעולם הזה ידע מעטים מדי כמוהו), מחליט לעשות "טובה" לחבר צעיר ולא מוכר. "יש לנו היום אורח מיוחד. אני מכיר את האח הזה, פגשתי אותו לא מזמן במועדון בשיקגו. הוא במקור מטקסס והוא משהו מיוחד… גבירותיי ורבותיי, ג'וני ווינטרס!"

והנה, עולה לבמה בחור לבקן וכחוש מטקסס, שבלומפילד הגדול אפילו לא מצליח לבטא את השם שלו נכון. מה לו ולבלוז בכלל?
לא ברור. אבל מה שברור זה איך שזה נשמע: מאותו רגע מתחילות 11 דקות בלתי אפשריות של בלוז מושלם – It's My Own Fault – קאבר לביבי המלך, אלא מה. הקול העמוק, נגינת הגיטרה הווירטואוזית והתחושה הכללית שיש פה בן אדם רעב להצלחה, שהבלוז זורם לו בעורקים, לכדו כל אדם בקהל – כולל נציג של חברת קולומביה, שהתלהב כל כך עד שהחתים את ווינטר מיידית על חוזה הקלטות בחברה.

מאותו רגע קטן של התגלות והלאה, השאר הוא היסטוריה: לא הרבה זמן אחרי הערב בפילמור' ווינטר כבר פוצץ את הבמה בהופעה מחושמלת בוודסטוק, ומשם המשיך לקריירת סולו ענפה של אלבומי סולו, של הפקות בין היתר למאדי ווטרס, של אלבומים מוצלחים עם אחיו אדגר, ובעצם, כמו שנוכחנו השבוע לדעת בתל אביב, הוא נותן בראש עד היום.
הנה תזכורת קטנה לרגע שבו הכל התחיל – בערב מפתיע אחד בשנת 1968.
שבת שלום מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0