כמו שבטח שמתם לב, הפוסט המרכזי של יום חמישי הוא בדרך כלל פוסט אורח. היום, חוזר אלינו להתארח אורי מהבלוג Ten To Butter Blood Voodoo עם פוסט על אחד האלבומים הכי טובים של 1968…
אורי:
1968 הייתה שנה חשובה ועמוסה בכל טוב, כמו השנתיים-שלוש שקדמו לה.
באותה השנה יצא גם אלבומם החמישי של להקת "The Byrds" הגדולה מהחיים, "The Notorious Byrd Brothers" ,המהווה ציון דרך משמעותי בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה, וגם פורץ דרך בהקשרים רחבים יותר.
לאלבום הזה מגיעים חברי הלהקה הנוכחית, רוג'ר מקגווין (גיטרות שירה), כריס הילמן (באס, שירה) דייויד קרוסבי (גיטרה שניה, שירה) ומייקל קלארק , עם שפע של מטען בין אישי, רעיונות ושירים חדשים.
הערת שוליים: חשוב להזכיר שג'ין קלארק, שהיה הזמר השני ובעל הטמבורין, כבר עזב את הלהקה לפני 2 אלבומים.

הבירדז כבר התנסו בפסיכדליה באלבום "Fifth Dimension" ואפילו בשילוב שלה עם קאנטרי, פולק, נסיונות סאונד וכתיבת שירים חסרי צורה קונבנציונלית באלבום "Younger Than Yesterday"
אבל רק בנוטוריוס הם מגיעים לשיא של התפרצות יצירתית שהובילה לשינוי ההרכב האנושי של הלהקה וגם ליצירת האלבום הכי שלם, עשיר ומגוון שהם עשו אי פעם.
אי אפשר שלא לשים לב מצד אחד למיקס החדשני הזה בין שירי קאנטרי לפי הספר ולשבירה שלהם עם מעברים פסיכדלים, גיטרות פאז וליינים כבדים של באס(Change Is Now). מצד שני- לנגיעות ג'אז בגיטרת 12 המיתרים של מקגווין, להרמוניות הגאוניות והריפים הכבדים האלה שלא נראו אצלם לפני וגם לא אחרי(Tribal Gathering) וגם לשימושים הראשונים שנעשו עם אורגן Moog אשר קרו באלבום הזה וכך חודרים הבירדז עמוק יותר לתוך החלל החיצון, טריטוריה שהעסיקה אותם כבר באלבומים הקודמים (Space Odyssy).
אחת הדוגמאות לחדשנות הזו היא השיר המרגש "Get To You", שההפקה שלו מדהימה אותי כל פעם מחדש עם השימוש הזה בנשימות וצקצוקים עם הפה בכל מיני גוונים, מרימים את הפזמון ההרמוני לגבהים אחרים.

כמו כן מגיע קרדיט לכמה שחקני חיזוק שאחראים לחלק לא מבוטל מהסאונד של האלבום הזה, ביניהם- Red Rhodes נגן ה pedal-steel המופלא, Clarence White – גיטריסט העל שיצטרף לליין אפ הרשמי של הבירדז בעוד כ-2 אלבומים, Gary Usher –אשר אחראי על כמה מרגעי ההפקה והסאונד המיוחדים של האלבום ועל התזמורים.

ועם כל העושר והסאונד השלם של הבירדז כלהקה, מגיעה מערכת היחסים של קרוסבי עם שאר חברי הלהקה להתפוצצות.
בגרסאות ה-remastered של האלבום הזה וקודמו, צורפו קטעי בונוס בהם מוקלטת הלהקה באולפן. אפשר לשמוע שם את האישיות הנוראית של קרוסבי (הוא עצמו אפילו הודה בכך שהוא היה חתיכת שמוק), את ההתנשאות שלו ואת האגו הגדול שהיה לו. הילמן ומקגווין החליטו להעיף את קרוסבי מהלהקה, עוד לפני שהאלבום היה גמור. כשהוא יצא רשמית הם החליפו את התמונה שלו על הקאבר, בתמונה של סוס. אני בטוח שהסוס לא שיקף את האישיות של קרוסבי, אבל האימפקט העוקצני בטוח עבר.
מייקל קלארק המתופף, עזב גם הוא את הלהקה, ממש לפני צאת האלבום ואפשר לשמוע תיעוד שלו ברצועות בונוס, כשהוא לא מצליח לשמור על הקצב, ואת חברי הלהקה (בעיקר קרוסבי) הלא סבלניים במיוחד כלפיו.
זהו הסיפור בקצרה, על אחד האלבומים החשובים של הבירדז (אם לא ה..), ושל שנות ה-60' בכלל.
מפה הבירדז כבר יקבלו תפנית חדשה וחדה. יכירו את גראהם פרסונס, יכנסו עמוק למישורי הקאנטרי והבלו-גראס ויקליטו את "Sweetheart Of The Rodeo", עוד אלבום מכונן ומרגש. אבל זה כבר סיפור אחר, לפעם אחרת…

http://www.youtube.com/watch?v=BDlupaHDWyM

http://www.youtube.com/watch?v=qX8rN8oMl-4