אחד הדברים שמורד

אחד הדברים שמורדי שלנו עושה הכי טוב(ואין הרבה כאלה) זה לנבור בעבר ולחפש לנו מציאות. כמובן שגם בשנת 68' הוא "בא ברע"…
מורדי:
על האלבום השני של "תפוחי הזהב" כבר שפכתי כאן מילים חמות בעבר (בשבוע ניו יורק), ועכשיו כשהגיע העת לעסוק בשנת 1968, אפשר להתעמק גם באלבום הראשון שלהם, שנקרא, כמה מפתיע "silver apples".

תקציר זריז למי שפספס את את הפוסט הקודם עליהם:
Silver apples הם צמד מניו יורק שיצר מוזיקה אלקטרונית בסוף הסיקסטיז בעזרת סינטיסייזר ומכונת תופים.
רוב הקטעים שלהם נוטים לסוג של מונוטוניות מכוונת עם ביט קבוע שחוזר לאורך כל השיר, ועליו נבנים שאר הצלילים החלליים בהמשך.

האלבום הראשון שנושא את שם הלהקה יצא בשנת 68 והוא חושף את הצמד בצעדיו הראשונים במרחב המוזיקלי המרתק שלו. נדמה שעיקר העניין של ג'ים מילנה וסימון היה בחקר צלילים והמאפיינים שלהם, יותר מאשר ביצירת מוזיקה ממשית. הם רצו לבדוק מה אפשר לחלץ מהסינטיסייזר המפלצתי שסימון בנה, וכמה רחוק אפשר לקחת גישה אלקטרונית מינימליטסית לתוך עולם הרוק והפסיכדליה.
זה לא אומר שאין ב-Silver apples שירים מצוינים. ההיפך הוא הנכון… אלבום הבכורה הזה מורכב משירים שואבים מאוד, על גבול ההיפנוטים אפילו.
שירים כמו Oscillations, ו-Dancing Gods הופכים את את ההאזנה לתקליט לחוויה מרתקת.
מעניין לגלות שלמרות הפרמיטיביות לכאורה, האלבום היה פורץ דרך בזמנו. בסוף שנות ה-60 כבר היה שימוש באלקטרוניקה
אבל לא במינונים גבוהים כל-כך, ורק מעט אלבומים נשענו לחלוטין על הסאונד המתכתי והבתולי של הסינטיסייזר.

בדומה ל"מחתרת הקטיפה", גם הסילבר אפלס השפיעו רבות על התפתחות הרוקנרול, כמו גם על הז'אנר האלקטרוני.
והיה עוד משהו בו הם דומים למחתרת – האלבום נחל כשלון מסחרי חרוץ, ופלא שהם בכלל הגיעו להקליט אלבום שני.
לימים השם Silver apples הפך לקאלט בקרב חובבי הפסיכדליה האזוטרית, ואני עדיין מאמין שיבוא היום שהם יהיו מוכרים בכל בית
שמעריך חדשנות ושבירת מוסכמות.