בשבוע מס' 23 בקולומבוס, לפני 50 שבועות(הזמן באמת עובר מהר כשנהנים), הנושא היה פנינים נשכחות. אני כתבתי פוסט קטנטן ובו רק הזכרתי את "פנינים לפני חזירים". וסיימתי את הפסקה הקצרה במשפט "אני בטח עוד אכתוב מתישהו פוסט ארוך על טום ראפ, הפולקיסט הנהדר והרכבו". אז הנה הגיע הזמן לעשות לו את הכבוד הראוי.

המפגש הראשון שלי עם "Pearls Before Swine" ואלבומם השני "Balaklava", כמו הרבה פעמים במקרה שלי, הוא קודם כל דרך העטיפה. בשיטוט אחר תקליטים בהמבורג אשר בגרמניה, במחסן עמוס לעייפה אך מסודר כמו שרק גרמנים יודעים, קרץ אלי אלבום שהיה נראה לי מוכר. בתחילה חשבתי שזה אלבום הבכורה של ה"פליט פוקסס". להגנתי יאמר שזה היה ממרחק. עוד יותר להגנתי יאמר שלמרות מרחק של 40 שנה בין האלבומים, שתי הלהקות בחרו ציורים של פטר ברויגל, הצייר הבלגי המדהים מהמאה ה-16. בשני הציורים(כמו בדרך כלל אצל ברויגל), הקנבס מלא בכל כך הרבה דמויות והתרחשויות כך שתצטרך יום שלם רק כדי לרדת לעומקו של הציור. ההבדל הוא, כיאה לתקופה, שאצל ה"פנינים" היצירה כולה מלאה במוות, בחרבות ובצבעי מלחמה ואצל ה"שועלים" היצירה מראה לנו את החיים מלאי הצבע והההתרחשות אשר בכפר.

כמובן שלקחתי איתי את האלבום הזה איתי הביתה. לא היתה לי ברירה בכלל. וטוב שלא. אם תעברו על רשימת האלבומים האדירה של 1968, תבינו כמה האלבום הזה חריג בתוך ים צילומי להקה ואמנים מעייפים ורפטטיבים או במקרה הטוב התחלה של דימויים פסיכדלים, חלקם מקוריים יותר וחלקם פחות. ה"פנינים" הקדימו את זמנם כבר שם, אז זה היה ברור שהמוזיקה לא תהיה עוד משהו קונבנציונלי.

את המוזיקה של טום ראפ ולהקתו קשה להגדיר אבל בהעדר הגדרה יותר טובה קוראים היום למה שהוא עשה- פולק פסיכדלי.
אחרי אלבום בכורה מצויין שגם בניגוד לציפיות מוכר לא רע, ה"פנינים" מוציאים את אלבומם השני, מה שנחשב עד היום לעבודתם הטובה ביותר. הרבה הרכבים ניסו למחות נגד המלחמה בוייטנאם. רובם עשו זאת בצעקה גדולה ובחרבות שלופות, מנסים לייצר המנונים אנטי מלחמתיים לדור הפרחים. את המחאה שלו, עשה טום ראפ בגישה אחרת לגמרי; שירה סוריאליסטית, אזכורים נבואיים הסטורים, שנינות ואירוניה היו הנשק שלו. והתוצאה יותר חזקה מאלף צעקות.

האלבום נקרא "בלאקלאבה" על שם קרב מפורסם מ-1854 בו נהרגו המוני חיילים בריטים. את האלבום פותחת הקלטה מ-1880(!) של עדות של חייל שנכח באותו קרב. לא הרבה חשבו כבר אז על שימושים שכאלה לחומר ארכיוני במוזיקה שלהם.
האלבום כולו מלא בשקט עוצמתי ובמילים שנתקעות לך בראש.
בשיר השני ואחד היפים באלבום- "Translucent Carriages", ראפ שר:"ישו הקים לתחייה את המתים… מי יקים לתחייה את החיים?".

כמו בהרבה אלבומים היפים של התקופה, הלהקה מיטיבה לשלב בין כלים מסורתיים לכלים יותר אקזוטים כמו המרימבה והקרן הצרפתית, פעמונים ועוד כדי לייצר אווירה קסומה וכאילו לקוחה מעולם אחר. ראפ, בפרץ של "קדמה" מקליט גם את גלי הים(אני לא בטוח אם עשו זאת לפניו) ואפילו את קריאות הצפרדעים.
כל זה יחד עם השירה הלוחשת של ראפ מספקים חוויה מוזיקלית נדירה לא רק לתקופה, אלא בכלל. שלושים דקות וקצת של אלבום מופת שאני שומר קרוב מאוד ללב. כדאי גם לכם…

האלבום המלא:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0