ערן: זה לא סוד גדול שכדי שמוזיקאי יצליח בקריירה הוא צריך קצת יותר מכישרון מוזיקלי בלבד. מעבר לצורך בהרבה מאוד מזל – להיות האיש הנכון בזמן הנכון – נדרש גם חוש מסחרי, כלומר יכולת לדחוף ולשווק את עצמך בלי בושה ובלי הפסקה.

בגלל שככל הנראה הוא היה חסר את שני אלה, ג'ף בק אף פעם לא זכה להכרה שבאמת מגיעה לו, ותמיד חסה בצילם של הקלפטונים, הבלקמורים ושאר אשפי הגיטרה של האי הבריטי. אולם אחת העדויות המפוארות לזה שהבלוז-רוק של בק לא נופל ממה שזפלין וקרים עשו באותה תקופה היא אלבום הבכורה הסמינלי שלו, Truth מ-1968. רוד סטיוארט (לפני שנהיה נודניק) מפליא בשירת נשמה, הקלידים דומיננטיים מתמיד, כשמעל הכל נותנת את הטון הגיטרה הווירטואוזית של בק, שנשמע כמו ג'ימי פייג' רק בלי הפוזה. אלבום חובה בכל בית.
בוקר טוב מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0