ממשיכים את המסע המופלא ב-1968, כשאיתן שלנו ישפוך לכם קצת נויז על הרמקולים…

איתן:
קצת מוזר לחשוב על זה בצורה הזאת, אבל אלבום הבכורה של The Velvet Underground, שיצא במרץ 1967, למרות ניקו ולמרות אנדי וורהול והבננה, היה פשוט כישלון מסחרי.
הלהקה, שבילתה את מרבית אותה שנה בהופעות, נכנסה לאולפן בסוף השנה כדי להקליט את האלבום הבא שלה – White Light/White Heat, שהוקלט ביומיים בלבד ויצא בינואר 1968.
בשלב הזה ניקו כבר המשיכה לה לדרכה, גם הרומן עם אנדי וורהול עלה על שרטון ונגמר באכזבה גדולה, והוולווט פנו למפיק מקצועי בשם טום ווילסון להקלטת האלבום, איש שעשה הרבה מאוד הפקות חשובות בסיקסטיז ובסבנטיז, בין היתר עבור סיימון וגרפונקל, סופט מאשין, פרנק זאפה, ובוב דילן.

בדומה להרכבים אחרים שמבוססים על שני כוחות יצירתיים משמעותיים, גם במחתרת הקטיפה הגיע השלב שבו כל סוס ניסה למשוך את העגלה לכיוון אחר. לו ריד רצה יותר לעשות שירים, הוא העריץ את כותבי השירים הקליטים והקולעים באר. נ' בי. ובפופ של שנות ה-50 וה-60, ואילו ג'ון קייל רצה לקחת את הלהקה לנסיונות אוונגרדיים בסאונד עם קטעים ארוכים של המון רעש של פידבקים ודיסטורשנים.

את השילוב הבלתי אפשרי בין שתי תפיסות העולם האלה אפשר היה לשמוע גם באלבום הראשון, אבל אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות (בהופעות בעיקר) למתוח את הסאונד של הלהקה אל מעבר לכל גבול מקובל, ב-White Light.. הניגוד כבר היה מובהק. מצד אחד הם הגיעו למחוזות קיצוניים הרבה יותר בסטייל שהכתיב קייל, ומאידך עדיין שמרו במקצת מן הקלילות וה'פופיות' של לו ריד.

חילוקי הדעות האלה בין השניים לבסוף עשו את שלהם וזה למעשה היה האלבום האחרון של קייל ביחד עם הוולווט. אלבום שגם ששומעים אותו היום נשמע כל-כך רועש, אקספרימנטלי, מיוחד וכמעט אלקטרוני לעיתים, שקשה להאמין שצליל כזה נעשה בכלל בתחילת 1968. חבר הלהקה סטרלינג מוריסון אמר פעם שהחיים של כולם אז היו כאוס מוחלט, וזה מורגש מאוד באלבום.

הכאוס הזה מתגלם יופי בקטע הבא שמצורף מתוכו – Sister Ray, שאמנם השתרע במקור על יותר מ-17 דקות, אבל גם חצי ממנו ועוד איך עושה את העבודה. אגב, מספרים שבזמן ההקלטה של השיר, המפיק טום ווילסון עזב את האולפן מכיוון שלא יכול היה לסבול עוד את הרעש הצורם הזה.
כדי להמחיש את הניגוד, צירפתי בתגובות שיר יפהפה שהוקלט באותה שנה, אחרי צאת האלבום אבל עדיין עם ג'ון קייל, ומייצג את הצד העדין והקטיפתי של הוולווט אנדרגראונד.

 

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0