אם אתם קוראים את הפוסטים של נועה בימי שבת, אתם כבר יודעים שמוזיקה שמחה היא לא כוס התה שלה. גם עם הנושא השבועי היא נאבקה לא מעט, אבל בסופו של דבר נולד לו פוסט גם השבוע…
נועה:
"דומים ודומים הימים, ואני לעצמי דומה, יש דבר-מה שאינו דומה. את שמו אינני יודעת".

גם בקיץ דומים הימים, ואני לעצמי עדיין דומה. ואותו הדבר שאיננו דומה רק מכאיב לעיני באור עז ומסמא. הלכות העולם נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וככל שלמדתי עוד פחות יְדַעְתִּים. ואני מתבוננת באור קיץ חזק שחושף עוד טפחיים מבין השיטים. קיץ, אמרו לי, אויר, מרחבים, קצת זיעה מלוחה ובגדים שנושרים. קיץ, הם אמרו, וצריך להרגיש אחרת, כאילו שבחורף יש מוזיקה שנגמרת..

את הקיץ הזה ערכתי על שולחן מרפסת בקערה של שקדים ירוקים במי קרח, וקוביה אחת שנזרקה לכוס ערק מתקררת לענן לבן. ועכביש קטן וצהוב אחד חמק פתאום אל מתחת לשולחן.

דבנדרה בנהארט, בן להורים קצת פריקים (שמו ההודי ניתן לו בעקבות הנחייה של מורה רוחני ממוצא הודי, שהוריו היו מחסידיו, ואומרים ששמו האמצעי הוא אובי, על שם אובי ואן קנובי…), גדל בונצואלה, ובגיל 14 עבר לסן פרנסיסקו, שם החל ללמוד אמנות ב-San Francisco Art Institute . הוא לא ממש סיים, כי החל לעסוק בסוגים שונים של אמנות באופן עצמאי, בין השאר גם במוזיקה, והקליט כמה הקלטות ביתיות, שאת חלקן גם שוכנע לנסות להפיץ. בשנת 2002 שמע אותו מייקל ג'ירה מה-Swans, והחליט להוציא לו אלבום בלייבל שלו, Young god, ובעקבותיו שני אלבומים נוספים. בנהארט המשיך להוציא בלייבלים קטנים ועצמאיים עד 2009, אז הוציא את האלבום What Will We Be בוורנר, מהלך שגרם לחלק מהמעריצים להאשים אותו בהתמסחרות, ולבנהארט עצמו להרגיש עוד יותר מחתרתי, בהפוך על הפוך.

למרות שהוא שונא תבניות והגדרות, את בנהארט מסווגים כנציג הבלתי מעורער של הפולק הפסיכדלי והרוק הפריקי, מן תוצר היברידי אמריקאי אוורירי, של מפנה המאה ה-21, קצת רוחני, קצת מטא-תרבותי, קצת ילדותי. האווריריות הזאת קצת חוטאת לבנהארט, שלפעמים באמת משתטה, אבל יודע גם לדייק במלים פוצעות, שהמעטפת המוזיקלית הקצת מסטולה שלהן מטשטשת אותן עד שלא כואב בכלל.

בנהארט אוהב להצטנע, לזלזל במה שהוא עושה, ולהגיד שהמוזיקה שלו מחורבנת. בראיון לרגל הוצאת האלבום האחרון שלו במרס השנה אמר שהוא בכלל רצה להיות שדרן רדיו, ולהציג שירים של אחרים עם אמירת אישית ונוגעת. אני קצת בספק אם זה באמת כל מה שהיה רוצה לעשות, ואולי, כמו תמיד, גם כאן הוא קצת משעשע את עצמו. ועדיין, יש בו משהו ישיר ופשוט, שבדרך כלל בשלב הזה בקריירה כבר היה אמור לעבור…

בשיר Little yellow spider מהאלבום Niño Rojo (האחרון שיצא ב-Yong God), מביט בנהארט במבט ילדותי ומשתאה על העולם, וכמוני- לא ממש מבין אותו עד הסוף. את התהיות שלו אפשר לקחת עד אלינו, לשבת ישראלית של תחילת חודש יוני, כשעוד אפשר לשבת בחוץ לעת ערב, לפני שצלילי הקיץ יהפכו כולם לבליל של זיעה נוטפת ואיוושת מזגנים. את השיר הזה אני מניחה על העורף כמו קוביית קרח נמסה, ותוהה על טמפרטורות של מוזיקה ועל לחנים של עונות, ועל קליפות רעננות של שקדים ירוקים, שפתאום בשיא הקיץ הופכות לחומות.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0