אתמול בוב דילן הגדול יבדל"א חגג 72 שנים. אמן שהספיק לעשות כבר הכל וממשיך להפתיע, לחדש ולהשתבח עם השנים. אז קודם כל אנחנו מאחלים לו מזל טוב ונועה גם סוגרת את השבוע עם פוסט על סיפור של אהבה נכזבת בו דילן היה הדמות המרכזית…
נועה:
כשהאהבה האבודה מפסיקה לדמם לנו מכפות הידים ומהמצח, בדיוק במקום שבו ננעצו הקוצים, אנו מחברים אל העור המצולק חוטי מריונטה שקופים בסיכות בטחון, ומושכים לאט לאט למעלה, במסע הארוך אל קומתנו הזקופה ואל הערפל המתוק של האופטימיות, שיעמעם קצת את הצבעים החדים של העולם, וישאיר אותנו במציאות המטושטשת, היחידה שבה אפשר לאהוב מחדש.

הימים שאחרי האהבה נצבעים בכחול עמוק קודר וכהה, ונעטפים בדממת מוות הנשברת לעתים בהדי זעקות רפאים של מרתף אינקויזיציה עתיק. כשהימים מצטרפים לשבועות, מצטללים החודשים שאחרי האהבה לגוונים הכחולים של מעמקי ים פגועי שמש, המתכסים ברחש הגלים המקציף, ובשירת הלווייתנים של הגוספל והבלוז. השנים שאחרי האהבה מחפשות בכל מבט את הכחול ההוא, המדויק, של האהבה, עד שימצא הכחול שיכניס את האהבה אל פנתיאון חברותיה התכולות, הנבדלות זו מזו עם הנץ החמה, שעה בה ניתן להכיר בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי, ובין כחול תנועתו השקטה של ים המוות, לצווחת צ'קלקה משטרתית ומסתחררת בצהרי היום.

ג'ואן באאז, מלכת הפולק של הסיקסטיז, והמלכה האם עד היום, החלה להופיע בסוף שנות החמישים בבתי קפה ובמועדוני פולק מקומיים בבוסטון, נערה שברירית עם עיניים גדולות וחולמניות, שנראתה כמו ציפור יפיפיה, אחוזת פחד לא ברור ושובה לב. מהר מאוד התגברה הנערה הרגישה על פחד הבמה, והפכה להיות דמות מרכזית בסצינת הפולק שכבשה את האמריקאים בתחילת הסיקסטיז. את העצב שלה מתחה לאלבומי זהב של בלדות פולק מלנכוליות, הופיעה על השער של טיים מגאזין, ונודעה בכל מקום בכינוי 'the Madonna of folk’.

בשנת 1961 פגשה באאז זמר פולק צעיר ומבטיח במועדון בגריניץ' וילג', קראו לו בוב דילן, והוא עיצבן אותה כי ניסה להתחיל דווקא עם אחותה הקטנה, מימי. לקח לו קצת זמן, אבל בסוף הבין שג'ואן היא האשה בשבילו. באאז הוקסמה מדילן הצעיר ומהמנוני המחאה שכתב, החלה לשיר משיריו, ואף הזמינה אותו להצטרף אליה לסיבוב הופעות. המפגש עם דילן היה משמעותי בעבור באאז, גם מוזיקלית, כיון שהושפעה מאוד מהסגנון של דילן ומשיריו, גם אידיאולוגית כי הוא הכיר לה את שירת המחאה, שהיא הפכה להיות הקול המובהק שלה, וגם אישית, כי זו לא היתה רק שותפות של רעיונות ויצירה, זו היתה אהבה, אהבה גדולה. השילוב הזה, בין אידיאולוגיה, יצירה ואהבה הוא זה שהכשיל את האהבה בסופו של דבר, כשדילן מאס במחאה וסירב להיות מזוהה עמה, והיא הרגישה שהצו המוסרי הפרטי שלה לא מאפשר לה להפסיק ולמחות. הפער האידיאולוגי הזה הרחיק ביניהם, עד שנפרדו בשנת 1966, לאחר מסע הופעות משותף וטעון בבריטניה.

בשנת 1968 הקליטה באאז אלבום כפול של שירי בוב דילן, Any Day Now, אלבום שבו היא שרה את השירים של דילן בקולה המדוייק והצלול, ונתנה להם פרשנות שהעידה על ההבנה העמוקה שהיתה לה לכתיבה של דילן, הבנה שיש רק למי ששרה מתוך אהבה גדולה, ושותפות גורל ודרך. באותה שנה נישאה באאז בת ה-27 לדיוויד האריס, ממנהיגי המחאה נגד הגיוס לצבא בתקופת מלחמת וייטנאם, שמילא בעבורה בדיוק את החלל שדילן הקפיד לטפח. ביולי 1969, כשבאאז היתה בהריון עם בנם היחיד גייב, נעצר האריס ונכלא על פעילות המחאה שלו. חודש לאחר מכן, באוגוסט, הופיעה באאז בוודסטוק. אבל הרומן ההוליוודי הזה, של מנהיג המרד וזמרת המחאה לא שרד, וזמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא נפרדו באאז והאריס, והתגרשו רשמית בשנת 1972.

באותו שנה ביקרה באאז בהאנוי, ביקור שנצרב אצלה כקשה וטראומטי. אירועי חייה האישיים והציבוריים השפיעו עליה, והיא עברה לכתיבה אישית ואינטימית יותר, ולסגנונות שונים, שחרגו מגבולות הפולק והקאנטרי בהם כיכבה עד כה.

את השיר "Diamonds & Rust" כתבה באאז בנובמבר 1974, והקליטה אותו לאלבום בעל אותו השם, שיצאת בינואר 1975. בשיר מתארת באאז את אותה שיחת טלפון אכזרית ולא צפויה של האהוב משכבר, שמתקשר לפתע אחרי 10 שנים, ומשאיר אותך מבולבלת וחסרת הגנה. במקרה שלה זה היה לא אחר מדילן שהתקשר, להקריא לה את הטקסט המבלבל מכולם, של "Lily, Rosemary and the Jack of Hearts",, אחד השירים הארוכים והמסובכים שלו, שצריך להקדיש לו שבוע משל עצמו…

בקצת יותר מארבע וחצי דקות דחוסות מתארת באאז את כל עולם הרגשות שהשיחה הזו עוררה בה, על הרומן הפרטי הזה שלה מלפני עשור, שהפך להיות נחלת דור שלם צמא לבשורה שלא באה. היא כותבת על הקול העולה ממרחקי שנות אור אל תוך שפופרת הטלפון שלה, שמאיים להפיל אותה שוב אל התהום, על זכרונות קשים של ביקורת שהוטחה בה, על מערכת יחסים לא מאוזנת, ועל זכרונות רומנטיים של אהבה גדולה ופוצעת, יהלומים וחלודה.

את האהבה הזאת, שהיתה טובה ורעה, יפה והורסת, אהבה שהצמיחה אותה, הפכה אותה לאדם שלם יותר, אבל גם חוררה אותה מבפנים כמו מסננת ישנה – שרה באאז לאחר עשר שנים בגעגוע מכוסה בהשלמה, כזו שאולי סולחת, אבל לא שוכחת. אהבה גדולה היתה זו לנווד תכול העיניים, לאגדה חיה ובועטת. כמה בועטת, עד שאי אפשר. אהבה שיצאה משליטתה של באאז, נשמה גדולה, אוהבת אדם ואופטימית חסרת תקנה, ושרודפת אותה עד היום בכל מפגש, בכל ראיון, בכל מופע, לפעמים בגסות, מבלי להבין עד כמה השאלות הללו פולשות לה אל תוך חלודת הנשמה. את האהבה הגדולה הזאת, שהפכה להיות האהבה של כולנו, לנביא הדור ההוזה, צבעה ג'ואן באאז בצבען של שלוש ביצים בתכלת עזה ומחוצפת, שנחות מעורסלות בקן המרופד, לצלילי שירת הבוקר של אדום החזה.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0