ממשיכים בשבוע הנ

ממשיכים בשבוע הניינטיז האמריקאי עם איתן ואחת האהבות הגדולות שלו…

איתן:
כשמדובר באחד מיעדיי ההגירה הגדולים והמבוקשים בעולם, אפשר להבין איך דווקא בארה"ב, ובניו-יורק באופן ספציפי, נוצרו להם חיבורים מיוחדים ומשונים בין צעירים שהגיעו מארצות מוצא ורקעים שונים עד מאוד, והלכו בעקבות מה שחיבר אותם ביחד – האהבה למוזיקה מסוימת והרצון ליצור את המוזיקה שהם אוהבים.

פגישה מקרית במסעדה איטלקית בראשית הניינטיז הולידה את אחד מהחיבורים המוזרים על פניו, שהפכו לאחת הלהקות האהובות עליי עד היום.
אמדאו וסימונה פאסה, או פאצ'ה? (Pace), אחים תאומים ממילאנו שבאיטליה, הגיעו ללמוד אמנות בניו-יורק אחרי שהספיקו ללמוד ג'אז בבוסטון. במסעדה הניו-יורקית הם פגשו בעוד שתי סטודנטיות לאמנות – קאזו מאקינו ומאקי טקהאשי, שתיהן ממוצא יפני. עד מהרה הארבעה הבינו שהם מעריצים את אותן להקות נויז, פוסט פאנק ו-נו ווייב כמו D.N.A, Fugazi, Slint, Joy Division ו- Sonic Youth והחליטו להקים להקה.

כבר בראשית ימיה כלהקה, בלונד רדהד תפסה את אוזניו של סטיב שלי, מתופף סוניק יות', שלקח אותם תחת חסותו, הפיק את אלבום הבכורה שלהם הנושא את שמם (ב-1995) ואף החתים אותם בלייבל שלו Smells Like Records.
עוד ב- 1995 טקהאשי הבסיסטית עזבה את הלהקה והותירה את מאקינו והתאומים האיטלקיים להוות את ההכרב שפועל עד היום. באותה שנה השלישייה הוציאה את אלבומה השני והאחרון בלייבל "מריח כמו" והמשיכה להתפתח לכיוונים נוספים.

הדרך שבלונד רדהד עשתה מהימים ההם של אמצע שנות התשעים, עד לאלבומים האחרונים, היא מאוד מרתקת. אפשר ממש לשמוע בכל שלב את השפעת סביבת העבודה (המפיק, חברת התקליטים) על הסאונד של הלהקה, שעם זאת הציגה בעצמה קו התפתחות מרשים ומעניין. בעוד שני הראשונים נשמעו ממש כמו אחותה הקטנה והחורגת של סוניק יות', השלושה הבאים, שנעשו בלייבל הנחשב Touch & Go, כבר הציגו להקה עם מנעד צלילים גדול ומגוון יותר. שלושת האלבומים שהגיעו אח"כ, ולמעשה האחרונים בינתיים, כבר יצאו בחברת 4AD וספגו המון מהסאונד החולמני והמיוסר שאופף את רוב ההרכבים המשוייכים אליו, אבל עליהם נדבר כבר בפעם אחרת.

מדהים לשמוע איך בלונד רדהד הצליחה לשמר במשך השנים צליל שללא ספק מזוהה איתה לגמרי, ועדיין לתת מקום לכל הגורמים מסביב להציג אותה כל פעם באור שונה. זו כנראה גדולתם של הרדהדס.

ניפרד עם שני קטעים מהעבודה עם סטיב שלי מסוניק יות', שניהם בשנת הפריצה לסצנה הניו-יורקית – 1995. הראשון הוא שיר הפתיחה לאלבום השני – La Mia Vita Violenta, והשני (בתגובה הראשונה) השיר שסוגר את האלבום הראשון, סוג של קטע בוסה נובה קצר ומפתיע…

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0