אני מקווה שאתם נחים לכם בבית, מתפנקים על הבריזה הנהדרת הזאת של שבת במאי. כדי לעשות לכם את החוויה לאפילו נעימה יותר, הנה הפוסט השבועי של נועה…
נועה:
בארץ שטופת שמש האור חזק ותובעני, מציף אותנו כבר השכם בבוקר, ומנסה בכוח לחדור אל תוכנו בקרני שמש מכלות ושורפות, עליהן רוכבים מבטים חודרניים של בני אומה חצופה וחסרת סבלנות.
במקום בו הכל מואר, וחם כל כך, וצפוף, כמעט שאי אפשר לראות את אותה עננת תחרה אפורה ודקה, שמקיפה את פניהם של אנשי הלילה, ששתיקתם שקופה, ועיניהם – עייפות למראה אך חדות כקולמוס חדש – נדקרות שוב ושוב באור החזק, גם כשהוא נדלק לפתע בלילה, בהבהוב עיקש של פנסי ניאון.

יפים הם אנשי הלילה, ומקפידים בלבושם, לבוש שנועד אך כדי להסתיר את כוויות השמש בחלקי הבשר החשוף, במקומות בהם לעולם לא יצמח עוד העור. והם צועדים בינינו, במעטה אפלה דחוסה ומאובקת, כמו שמיכת סקביאס צה"לית שלא נוערה מעולם, שעוטפת את הפנים, וחוסמת את דרכי הנשימה.
בודדים הם, אנשי הלילה, חייהם נעולים בקופסת מַרְאָה שניתן רק לראות ממנה החוצה, ולעולם אי אפשר להביט אל הפְּנִים. הם מזהים זה את זה, אנשי הלילה, אך פגישתם אינה מנחמת, ורק מותירה ניצוצות ועשן של זירת תאונה, ולעתים גם כמה נפגעים קצת פצועים, שריח בשרם מושך את קהל הסקרנים אל הדם.

בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים נפגשו כמה מטאורים אפלים, ביניהם Lydia Lunch, צעירה קצת מוזרה ומאוד מוכשרת מניו יורק, ולהקה צעירה ממלבורן, The birthday Party שמה, בה ניגן הגיטריסט התמהוני-למראה, Rowland S. Howard.

לידיה לאנץ', אמנית רב-תחומית מניו יורק, ממובילות סצינת ה-No Wave – סצינת אנדרגראונד שרחשה בדאונטאון ניו יורק מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים – הגיעה לבדה לעיר הגדולה ניו יורק בגיל 13, והצטרפה לקומונה של מוזיקאים וזמרים. כבר בגיל 16 הקימה להקה בשם Teenage Jesus and the Jerks, שנחשבה אבן דרך בסצינת ה- No Wave, ואפילו ארבעה שירים שלה נכללו באוסף של בריאן אינו שהוקדש לתופעה ולתקופה – No New York.

באמצע ששנות השמונים כבר הקימה לייבל משלה בשם "Widowspeak", ובו הוציאה את האלבומים שלה בהמשך. במסגרת הפעילות האמנותית שלה, שנגעה כמעט בכל מדיה אפשרית, שיתפה לאנץ' פעולה עם יוצרים רבים ושונים בתוך סצינת השוליים של שנות השמונים והתשעים, אבל נראה שהקשר שלה עם חברי מסיבת יום ההולדת על נגזרותיה השונות היה בולט במיוחד.

Rowland Stuart Howard הצטרף למסיבת יום ההולדת כגיטריסט מוביל בשנת 1978, עוד כשקראו להם "The Boys Next Door", ותרם להם את הלהיט הגדול שלהם – Shivers, שכתב ללהקה הראשונה שלו – the Young Charlatans, כשהיה בן 16 בלבד. השיר יצא בשנת 1979 באלבום Door, Door , ובזכותו הצליחה הלהקה, שבתחילת שנות השמונים עברה כאיש אחד ללונדון, ואח"כ התמקמה בברלין, לחרוג קצת מהגבולות הברורים של השוליים, ולתפוס נוכחות בסצינת הפאנק-רוק הלונדונית הקצת יותר מוכרת וידועה. בשנת 1983 התפרקה מסיבת יום ההולדת, ורוב חבריה המשיכו עם ניק קייב להרכב הבא שלו – The Bad Seeds. הווארד נפרד מהחבורה, והחל לעבוד עם הרכבים אחרים, כמו ime & the City SolutionCr ו – These Immortal Souls. באמצע שנות התשעים חזר לעבוד עם ניק קייב והזרעים הרעים, אך כאורח, ולא כחבר להקה מן המניין.

שיתוף הפעולה הראשון של לאנץ' והווארד היה בתחילת שנות השמונים, אז הקליטו יחד קאבר ל-Some Velvet Morning של לי הייזלווד וננסי סינטרה, והם הקפיד להפגש על בסיס קבוע גם בהמשך, במסגרת פרויקטים שונים.
בשנת 1991 הקליטו לאנץ' והאוורד אלבום משותף – Shotgun Wedding, אלבום קשה ואפל, אותו כתבו וביצעו יחד – אלבום שבו מתמזגים הגיטרה המחוספסת, לוהטת ומקפיאת דם כאחת, של הווארד, עם הצרידות הלוחשת ככישוף עתיק של לאנץ'; אלבום בו משתלבים הלחנים הרפטטיביים והלופתים של הווארד, עם המלים האקסצנטריות של לאנץ' – לאלבום מורבידי, דחוס ומטריד. באלבום מבצעים הווארד ולאנץ' גם שני קאברים, את in my time of dying של לד זפלין, ואת black juju של אליס קופר, שמשתלבים מצויין באוירת הגיהנום הכללית.

לאנץ' והווארד המשיכו בדרכם המוזיקלית, גם יצא להם להפגש בהמשך, אבל לתהום כזאת של שלמות יצירה לא הצליחו להגיע שוב. בשנת 2009 מת הווארד מסרטן הכבד, וכך נגוזה התקווה לעוד מטען כבד ועמוס של יצירת מופת משותפת דומה, ולא נותר לנו אלא האלבום היפה עד כאב הזה, כדי לעטוף את האפלה בשמיכה אפורה של חנק דחוס, שמיכה שתשמור עלינו מכל האור הזה, המכאיב, שבחוץ.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0