יש שמכניסים את השבת עם הדלקת נרות, אלו שנגועים בקדחת הבלוז עושים את זה עם "שישי ובלוז"…
ערן:
למרות שהבלוז כסגנון מוזיקלי וכתפיסת עולם מקבל בברכה שיתופי פעולה, כולל אלבומים בזוגות והופעות רבות משתתפים, קשה לחשוב על זוגות מוזיקליים שהצליחו לתחזק את השותפות שלהם לאורך כל כך הרבה שנים, לצלוח משברים אישיים ויצירתיים, וכמובן לקצור את פירות העבודה הקשה, כמו סוני טרי ובראוני מקגי. עם השנים, הם אפילו היו לאחד מאותם צמדים שהופכים ליישות אחת: עד היום אי אפשר להזכיר את שמו של אחד מהם מבלי להוסיף באותה נשימה גם את השני.

למרות שאף פעם לא זכה לכינוי "בליינד" כמו בלוזיסטים אחרים, סאונדרס טרל, שידוע יותר כסוני טרי ונולד בג'ורג'יה ב-1911, איבד את הראייה בעין אחת בגיל 5, ובגיל 18 גם העין השנייה שלו בגדה בו. הימים הם ימי שנות ה-30, וכמו נגני בלוז רבים בני זמנו, נואש מהאפשרות למצוא פרנסה, ארז את המפוחיות שלו ויצא לנגן ברחוב – אותו בית ספר למוזיקה שרבים וטובים עברו בו, אותו מקום בו לא הייתה לך ברירה אלא להיות טוב אם רצית להשיג משהו לאכול. טרי נחשב עד היום לזמר מעולה ולאחד ממחוללי הניסים הגדולים על המפוחית, וסגנון הנגינה האנרגטי שלו אפילו זכה לשם – Whoopin' – על שום הצעקות והקריאות שהיה מפריח לאוויר בהפסקות בנגינה.

ילדותו של בראוני מקגי, איש טנסי ויליד 1915, גם היא לא הייתה סוגה בשושנים. כבחור צעיר לקה בפוליו, אותו שיתוק ילדים ארור, שהשבית את אחת מרגליו להמשך חייו. גם למקגי גרמה הנכות לשקוע עמוק בעולמות מוזיקליים, והוא נחשב לגיטריסט "פיידמונט" – סגנון שיום אחד עוד נרחיב עליו כאן ומתאפיין בטכניקת פינגרפיקינג מורכבת, בנגינה קופצנית ומהירה שמתאימה לריקוד ושמרבה בשינויי קצב – מעולה.

למרות ששניהם פעלו כמוזיקאים עוד בשנות ה-30, היה זה רק ב-1941 שהם נפגשו בניו יורק והתחילו לשתף פעולה – בראוני על הגיטרה ועל רוב תפקידי השירה, וסוני על מפוחית, שירה וצעקות עידוד בין לבין. בהדרגה הרחיב הצמד את חקירות הבלוז שלו גם לעולם הפולק, וניגן בין היתר עם לדבלי, וודי גאת'רי וג'וש ווייט, אבל היה זה רק בזמן התפוצצות הפולק של שנות ה-50 וה-60 שהשניים זכו להכרה רחבה, כולל בקרב קהל לבן ובקרב אלו שאינם חסידים נלהבים של מוזיקת פולק. הם חרשו את ארה"ב לאורכה ולרוחבה בהופעות, עד שפירקו את החבילה ביניהם באמצע שנות ה-70.

החברות האמיתית והלבבית בין השניים שמשתקפת היטב על הבמה ובהקלטות האולפן, השילוב המיוחד בין המפוחית האינטנסיבית והמפוצצת באנרגיה של טרי לבין הקאנטרי-בלוז הנינוח של מקגי, וכמובן רפטואר השירים הבלתי נגמר, הם כולם דברים שכדאי שלא לפספס.
שבת שלום מקולומבוס….