כמעט שמסיימים את שבוע הדוקו שלנו בקולומבוס, אבל לא נעשה את זה בלי הפוסט השבועי של נועה לשבת…
נועה:
הנעורים, כך יגידו היועצים ומאמני האישיות, אינם יודעים לקרוא את חשבון הלוחות, ומעדיפים להתקיים בעולם נטול זמן מתחלף ושנים מסומנות. קל לדעת מתי מתחילים הנעורים לנבוט מן הילדות, קשה להבחין בהיטשטשותם, וכשהמלחמה עליהם מתחילה, לפעמים קצת מאוחר, וגם הם כבר עייפים. במאמץ עיקש ובהתמדה זוחלת מהתלים בנו הנעורים, מנתקים את הראש מהגוף, ואת המחשבות מעור הפנים, ומוכיחים לנו מידי יום ביומו את חוש ההומור האכזרי של אלוהים, קשיש מתוסכל בעצמו.

ואולם, בניגוד למקובל לחשוב, לרוח הנעורים חיים ארוכים מהצפוי. הרוח העזה ,שמלווה אותנו במשך עשור או שניים של נעורים רשמיים, משנה יום אחד כיוון. קהי החושים יחשבו מיד שחלפה לה, והתפוגגה אל פונדק הרוחות שממנו תאסף אל פונדקאים חדשים. ואולם, חדי העין יבחינו שהרוח שנשבה לה בעוז לא נעלמה ונגוזה, רק שינתה כיוון, ועתה היא נעה במעגלים רצופים ושקטים, עד ליום אפשרי שבו נתעטש אותה החוצה, ונצלול אל תוך המסדרונות האפופים בריח ליזול וקירות בלבן-ירקרק, של הזקנה.

בקיץ 1991 יצאו חברי להקת סוניק יות' לסיבוב הופעות בפסטיבלים באירופה, יחד עם להקה חדשה ומבטיחה, בשם נירוואנה. הצטרף אליהם הבמאי דייב מארקיי, שתיעד את מסע ההופעות במצלמת 8 מ"מ. במסגרת ההופעות בפסטיבלים והאירועים הנלווים למסע ההופעות, מתועדים בסרט מפגשים עם אמנים שונים, כמו דינוזאור ג'וניור, בייבס אין טוילנד, הראמונס, קורטני לאב ועוד.

לסרט אין קריינות או סיפור מובנה. העריכה, כך נראה, רשלנית במכוון, ומדלגת בין קטעי מופעים, להתרחשויות מאחורי הקלעים, בחדרי המלון וברחוב. רוח הנעורים הפרועה ניכרת היטב בצילומים, החל מהזינוקים הקבועים של קורט קוביין על מערכת התופים של דייב גרוהל, שמתפרקת מיד, הגיטרות הנשברות, הקטעים מאחורי הקלעים וההתפרעויות הקטנות בחדרי המלון, שכוללות גם ירידות קטנות ועוקצניות על הסרט התיעודי areDruth or T של מדונה (שאנחנו הכרנו אותו בשם "במיטה עם מדונה"), ואת קים גורדון מאפרת את קורט קוביין ודייב גרוהל, שכבר אז ידע כמה יפה לו איפור נשי… לסרט, כך נראה, אין כמעט פילטרים, והוא מציג את החבורה הפרועה ברגעים מצחיקים ומביכים, כמו שרק סרט תיעודי טוב יכול לעשות.

את עיקר הפוקוס בסרט לוקח ת'רסטון מור מסוניק יות'. שמחזיק רוב הזמן את המיקרופון, מוביל את המצלמה אחריו, ומלווה את הצילומים במניפסטים קצרים, שבתוכם אפשר למצוא כמה אמירות מעניינות באמת, גם כשהן מתחזות לקלישאות הרוקנרול המוכרות (שגם אותן יש תחושה שהוא אומר מתוך מודעות גמורה וקצת משועשעת). הרוקנרול, לדבריו, הוא תרבות הנעורים (youth culture, במשחק מלים קלאסי על שם הלהקה שלו), תרבות הנמצאת בסכנת הרס בגלל השתלטות התאגידים, ולכן צריך קודם כל להרוס את חברות התקליטים. הוא מדבר על התרסה, התרסה כנגד ההורים, ממשל בוש, הקג"ב והעתיד, בניסוח טינאייג'רי טיפוסי, ולא ברור אם הוא מתנסח באירוניה מרירה, או שקצת שכח לרגע ששנה קודם סוניק יות' חתמו בגפן.

מור מדבר על המהפך שהתרחש בשנה הזו, השנה שבה הפאנק פרץ מתוך המועדונים הקטנים והחשוכים אל הבמות הגדולות של הפסטיבלים. הוא מספר על ההבדל בין ההופעות הראשונות שלהם באירופה, במועדונים רקובים אליהם הגיעו ברכבת, והופיעו בפני קהל של בקושי 100 איש (אם היה מזל), לעומת הטירוף עכשיו, כשהם בשנות השלושים שלהם, וקצת מפונקים.

בשנת 1991, כשהפאנק פרץ, היה ברור שהנעורים נמצאים בתעוזה ובעוצמות של הגיטרות של סוניק יות', ולא אצל טינאייג'רים מלוקקים מקנדה, ולא חשוב בני כמה הם ומתי הם נולדו בדיוק. ריח הנעורים הוא לא הריח של הדאודורנט מהפרסומת, הוא ריח של זיעה מתוקה ושל מיתרי קול צרודים, ואפילו נירוואנה הצעירים הבינו את זה, כשזייפו בסרט את Smells Like Teen Spirit בצרחות שבטיות, אולי קצת מביכות (1:10:43), של רוח נעורים אמיתית.

בשנת 2011 יצאה מהדורת DVD לציון 20 שנה לצילום הסרט, הכוללת בונוסים וקטעים מצולמים שלא שולבו בסרט המקורי. 20 שנה חלפו, ורק קורט קוביין לא השתנה. כל השאר, לעומתו, הפכו לצעירים הרבה יותר משובחים.

מוקדש באהבה לקים גורדון, צעירה נצחית ומלכת רוקנרול אמיתית, שביום ראשון האחרון, 28/4, היתה בת ששים.

הסרט המלא:

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0