יום שישי בערב של

יום שישי בערב של שבוע דוקומנטרי בקולומבוס וערן שלנו מביא לכם עוד מהדורה של "שישי ובלוז" שלו, הפעם זה אפילו בא עם כתוביות…
ערן:
בשנת 1969 הייתה הרולינג סטונס בשיא כוחה. אם בימינו אמן ממוצע מוציא אלבום כל שנתיים-שלוש, הרי שהסטונס הספיקו מאז אלבום הבכורה שלהם ב-1964 ועד לאותו רגע להוציא עשרה אלבומי אולפן (קצב של שניים בשנה). ובאופן מדהים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, טובים עד מעולים; לפחות 4 מהם הם יצירות מופת.

ביולי של אותה שנה נפטר בריאן ג'ונס, ואת מקומו בלהקה תפס מיק טיילור, גיטריסט בלוז מהטובים שהיו בסביבה ובוגר בית הספר לבלוז של ג'ון מאייל. טיילור הכניס ללהקה את הסלייד, את המהירות ואת החספוס הסופיים, בדיוק מה שהיה חסר כדי להפוך את הצליל שלה למושלם. הגיטרה שלו השתלבה נפלא עם גיטרת הקצב הטובה בהיסטוריה – זו של קית' ריצ'רדס. מיק ג'אגר נשאר אותה מפלצת כריזמה וסקס שתמיד היה, וכתיבת השירים של הצמד הפורה ג'אגר את ריצ'רדס רק התחדדה עם השנים ועם האלבומים.

על "הפלישה הבריטית" – אותו גל של להקות בריטיות שכבשו באמצע שנות ה-60 את אמריקה עם הפרשנות המחוצפת שלהן למוזיקת השורשים האמריקאית – לא נפרט כאן יותר מדי. אבל כן נגיד שהסטונס באותה תקופה הייתה מפלצת אצטדיונים באמריקה, ויצאה לטור מיוחד לרגל צאת האלבום Let It Bleed. את הסיבוב פתחו הסטונס במקדש הרוק, המדיסון סקוור גרדן בניו יורק. שני דוקומנטרים בשם אלברט ודיוויד מייזלס צילמו את ההופעה וביקשו מהלהקה להמשיך לתעד את הלבטים מאחורי הקלעים, את האינטראקציה עם הקהל מחד ועם המנהלים מאידך, וכמובן המון המון מוזיקה טובה – ממרחק של מטר.

התחנה הבאה במסע ההופעות, בכל אופן, הייתה ה-Altamont Free Concert, פסטיבל מוזיקה חינמי וענק שארגנה הלהקה בצפון קליפורניה. על פי ההערכות, לאירוע, שרבים קיוו שיהיה "הוודסטוק של החוף המערבי", נהרו כ-300,000 איש.
לצורך אבטחת האירוע ההמוני שכרה הלהקה, בצעד די תמוה אבל לא בלתי-אופייני לתקופה, את ה-Hell's Angels, כנופיית אופנוענים שיותר מלהתעסק באבטחה ובשמירה עסקה בסחר בסמים, בשתייה ובקטטות עם אנשים מהקהל. הבלגאן חגג כבר מהפתיחה, כשאחד מהאיינג'לס חבט במרטי בלין, סולן האיירפליין, בעודו על הבמה – לתדהמת הלהקה והקהל.
אבל זה לא היה השיא: כשהסטונס עלו לבמה, הקהל נכנס לאקסטזה. בזמן שהתנגן השיר Under My Thumb, צעיר שחור בן 18, מרדית' האנטר שמו, ניסה לטפס בכוח על הבמה כדי להתחכך בג'אגר ובחבריו. בתגובה תפס אותו אחד ה'מאבטחים' והכה אותו. בשלב הזה שלף האנטר אקדח וכיוון אותו לבמה, אך בטרם הספיק לירות תפס אותו איינג'ל בשם אלן פסארו ודקר אותו 6 פעמים. האנטר מת במקום.

הקטע המטורף כאן הוא שכל ההתרחשות הזאת נתפסה בעדשת המצלמה של האחים מייזלס, ואפשר לראות אותה בסרט (בתגובות).
מעבר לטרגדיה הזו, שייתכן שהיא תוצר לוואי הכרחי של השאיפה לחופש מוחלט, יש בסרט דיוקן מרשים של הסטונס בשיאם: מתלבטים על מוזיקה ועל החיים; מדברים על סמים ועל בחורות; צוחקים, יורדים אחד על השני, מתפלספים, מדברים שטויות; אבל יותר חשוב – הסרט מתעד אותם מבצעים בלייב את מה שהוא ככל הנראה הבלוז-רוק הכי טוב שאי פעם נכתב.

שבת שלום מקולומבוס…

מותו של מרדית' האנטר:

 

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0