שחר יקירת המדור כותבת בבלוג שלה בהרחבה גם על מוזיקה וגם על סרטים, לכן היתה לי הרגשה שהשבוע הזה יהיה בדיוק בשבילה. ולא טעיתי…
שחר:
מה אם היו אומרים לכם שבאיזשהו מקום בעולם, ואפילו בקרב ציבור די גדול, אתם מפורסמים? קוראים את הפוסטים שלכם, שומעים את השירים שלכם, תולים את התמונות שלכם על הקיר? April’s Fools. נדמה שתאגיד האינטרנט (פייסבוק, גוגל, טוויטר, אינסטגרם & שות’) ותרבות ה-share לעולם לא ירשו לזה לקרות. בשנות ה-90′ המוקדמות, עת האינטרנט החל לפשות בבתינו – נוצר החיבור בין אז לעכשיו שאִפשר סיטואציה מוזרה שכזו.

מוזיקה היא פיסת תרבות; היא מתכתבת עם אירועים מכוננים, עם הלך-רוח, עם העם; שירי מחאה הם עניין שבשגרה. המוזיקה של רודריגז העלום ליוותה את השנים החשוכות של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. רודריגז שחרר שני תקליטים, בשנת 70′ ובשנת 71′. שיריו, בחלקם שירי מחאה ובחלקם שירי היפי’ז, מזכירים את פוזת הסינגר-סונגרייטר של דילן (אם כי, לטעמי, מחמיאים יתר על המידה לרודריגז בהשוואה הזו). חלק משיריו של רודריגז נאסרו להשמעה בתחנות הרדיו אולם כמעט בכל חדר בן-נוער תקליטו של רודריגז הסתובב וממנו פרצו שורות מרדניות:

“Cause papa don’t allow no new ideas here, and now he sees the news but the picture’s not too clear”

החיפוש אחר רודריגז מתחיל במעריץ נלהב אחד: סטיבן סגרמן ששמו עוות לכדי “שוגר-מן” או בקיצור, שוגר. שוגר, אשר היה בטוח כי רודריגז הוא לפחות סופרסטאר בארה”ב, הופתע לגלות כי אפילו בתפוח הגדול אין למצוא אף לא עותק אחד של אלבומו הראשון, “Cold Fact”. מעבר לכך – התיאוריה המקובלת בדרום אפריקה הייתה כי רודריגז שרף עצמו על הבמה בעת הופעה וכי איננו בין החיים אולם לכך שוגר לא מצא סימוכין. כאשר פנו אל שוגר שיכתוב את ה-liner-notes להוצאתו המחודשת של האלבום השני של רודריגז בדרום אפריקה, הוא הרים את הכפפה וצעק בקול גדול ליתר מעריצי רודריגז: “אם מפעם במי מכם יצר הבלשות – צרו קשר”. יריית הפתיחה למירוץ אחר רודריגז נורתה. המירוץ מסתיים בהבאתו של איש צנוע ועניו, פועל בניין במקצועו, לסדרת הופעות אל מול קהל של אלפי אנשים בכל רחבי העולם. ועוד.

החיפוש אחר שוגר-מן הוא סרט קטן על סיפור גדול; אלו 86 דקות של ראיונות, נופים ושירים שמלווים בעיקר את סיפור המסע, סיפור המעריצים, ופחות את סיפורו של האיש או סיפורה של התקופה. זהו לדעתי החטא הגדול שחטא כותב התסריט (והבמאי) מליק בנג’לול. ייתכן ובחלקה, המטרה היא הדגשת צניעותו של האיש הפשוט הזה אשר מעולם לא ידע גדולתו, אבל הצטערתי כשנחסך מאיתנו השתי-וערב של סיפורם של רודריגז, בן-המיעוטים האמריקאי, ושל הבנטוסטנים ביבשת אפריקה.

החיפוש אחר איש הסוכר, שהוא בעצם הפועל, הבנאי הפשוט, איש סיפורי הרחוב הקטנים, מר סיקסטו רודריגז, הוא סרט על סיפור קסום שספק אם יתאפשר שנית בעשורים הקרובים. הסרט הזה פשוט גרם לי לרצות לפרוש לחיים קיבוציים, לעבוד אדמה ולשמוע שירי עבודה ותקומה בלופ. אבל זו רק אני.

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0