הגיע לסיומו שבוע יהודים בקולומבוס, בו השתדלנו לחקור מזוויות שונות את חלקם של אמנים יהודים בתעשיית המוזיקה שמקיפה אותנו, ולגעת כמה שניתן בתרומה שלהם למוזיקה שאנחנו אוהבים.

ועכשיו במעבר חד, אנחנו מתפנים לגעת בז'אנר אהוד מאוד על הספנים, וכמו שהבחנו, גם על חלק ניכר מהקוראים שמלווים אותנו – הפסיכדליה. מאז לידתה בשנות ה-60, הפסיכדליה עברה תקופות וגלגולים שונים ומשונים. החל מהניסיון לשבור את התבניות הבסיסיות של המוזיקה בדמות בית-פזמון-בית לכדי משהו מופשט יותר, דרך תור הזהב שלה בסוף שנות ה-60 כפי שבא לידי ביטוי עם דור הפרחים ו-וודסטוק, ועד להשתרשות והתפשטות אל מגוון סגנונות מוזיקליים שמארחים אצלם את הפסיכדליה כדי שתשמש כתבלין שמעשיר ומעצים את הטעמים הטמונים בהם.

אלה מביניכם שאוהבים להעמיק ולחקור את המוזיקה מעבר לגבולות הסאונד, ונהנים גם מפוסטרים, סגנונות לבוש, ובכלל מהפן האמנותי שמאחורי הצלילים בוודאי מאוד ישמחו השבוע מכיוון שהפסיכדליה, מעבר לשירים, היא תופעה שמקדשת את חופש היצירתיות, משתחווה לאלוהים של הפרטים הקטנים ומטילה ספק בכל סוג של קיבעון מחשבתי.

ה-Mamas & The Papas מקליפורניה הצליחו לייצר את תחושת החופש והמרחבים הפתוחים בעיקר בעזרת הרמוניות קוליות מושלמות, ולמרות שתקופת הזוהר שלהם הייתה קצרצרה (1966-1968), הם הספיקו להשאיר לדורות הבאים להיטי פופסיכדלי גדולים ולהחדיר בעזרת הרבה יופי ואסתטיקה את האהבה לפסיכדליה אל רבבות אנשים ברחבי העולם. את השלאגר הגדול שלהם אין אוזן שלא מכירה.
שבוע טוב מקולומבוס…