Homeשבוע יהודים בקולומבוס

נכון, אתם מצפים

נכון, אתם מצפים לבואו ברע של מורדי, כמידי יום רביעי, אך היום נבצר ממנו לכתוב (שבוע יהודים מרגיש לו קצת לא בנוח, בתור יבוסי). לכן מבלי לחשוב פעמיים, ערן שלנו קפץ על המציאה כדי לפנק אותנו בעוד פוסט פרי עטו על יהודי אמריקאי רחום ושנון…

ערן: זו כבר תקופה ארוכה שיהודים והומור הולכים יד ביד. בלי להיכנס לניתוחים סוציולוגיים בגרוש, ניתן להניח שהלמדנות היהודית, לצד ההיסטוריה רצופת התלאות האבסורדיות ותחושת התלישות התמידית, הביאו לאורך השנים את בני עמנו למצבים בלתי אפשריים. וכשנמצאים במצבים קשים שאי אפשר לצאת מהם, מה נותר לעשות אם לא לצחוק עליהם?

אחד המקומות בהם פרח ההומור היהודי לאורך השנים, ובעיקר במאה ה-20, הייתה ארצות הברית של אמריקה. אפשר לחזור ממש לתחילת המאה, לאחים גראוצ'ו, הארפו וצ'יקו מרקס, שהמציאו מחדש את משמעות המונח "קומדיה" בשורת סרטים שעד היום אפשר להיקרע מהם מצחוק. אפשר לדבר על דני קיי ועל הקומדיות הסופר-פופולריות שלו, או על הפארודיות החריפות של מל ברוקס כמו "המפיקים". בתקופתנו קופצים לראש וודי אלן, ג'רי סיינפלד וממש לאחרונה ג'ון סטיוארט, ככל הנראה מגיש הטלוויזיה החשוב ביותר בעידן הנוכחי.

המורשת הענפה הזו של קומדיה יהודית-אמריקאית באה לידי ביטוי בעיקר בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. אולם באופן מעט מפתיע יש לה נציג אחד, בולט במיוחד, בתעשיית המוזיקה. רנדי ניומן שמו.
ניומן נולד ב-1943 בלוס אנג'לס למשפחה של מוזיקאים, וכבר מגיל צעיר, 17, היה לכותב שירים מקצועי. אחרי כמה שנים מאחורי הקלעים קיבל ב-1968 חוזה הקלטות בחברת Reprise היוקרתית ושחרר אלבום בכורה. מוזיקלית, הסגנון של ניומן ייחודי. מצד אחד אפשר בקלות לשייך אותו לזרם הסינגר-סונגרייטרים שרווח כל כך בשנות ה-60: אותם נוודים רפלקסיביים שכתבו לעצמם את המילים וניגנו מוזיקת מחאה אקוסטית בהשראת אמנים גדולים כמו וודי גאת'רי, לדבלי ופיט סיגר. מצד שני, ניומן הוא ממש לא סינגר-סונגרייטר קלאסי: הפולק הדילני שלו מתובל בחריפות ב-R&B התיאטרלי והקופצני של ניו אורלינס.

כמה שהיא טובה, המוזיקה פה פחות חשובה. כי רנדי, רנדי שלנו הוא איש של מילים. למרות שהיה מתחילת דרכו חביב המבקרים, שני אלבומיו הראשונים זכו למכירות מועטות. ב-1972 השתנתה התמונה הזאת, כש-Sail Away, אלבום האולפן השלישי שלו, היה הראשון שהפך ללהיט גם במכירות וגם אצל המבקרים, וזה למרות שמפסנתרן ציני עם קול מאנפף לא מצפים בדרך כלל להיות להיט מסחרי ענק. 

האלבום הזה, אפשר לומר, הוא כתב אישום ארוך, מצחיק, ציני ויחד עם זאת חריף מאוד נגד אמריקה: את You Can Leave Your Hat On אתם בוודאי מכירים מהביצוע של מחריב-הלהיטים הסדרתי ג'ו קוקר, שכלל לא הבין שמדובר בפארודיה על תרבות הסקס האמריקאית והתייחס אליו כפשוטו. גם Lonely at the Top, בניגוד למה שנדמה, לא מדבר על הצלחתו הגדולה של ניומן אלא דווקא על המודעות שלו לכך שאף פעם לא באמת יכבוש את הפסגה: השיר הוא בעצם לעג לרדיפת התהילה המגוחכת של אמנים בני דורו. God's Song מלגלג על הדת ועל אלוהים הכל-יכול של האמריקאים, Political Science על האימפריאליזם שלהם ועל הזלזול בזרים, וכך ממשיך האלבום כולו – בציניות, ארסיות ולגלוג, ובעטיפה מוזיקלית נפלאה.

אני ממליץ בחום, גם למי שמתאהב במוזיקה וגם למי שלא, לקרוא את המילים. יש הרבה מה ללמוד מהיהודי המבוגר הזה, עם ההומור הסרקסטי המושחז והמוטיבציה הבלתי נגמרת להפוך את המקום שהוא חי בו לטוב יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=t9e6fgKjVuk

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0