בהקדמה של השבוע הבטחנו שנתייחס ליום הזה ונועה שלנו, ממנה אתם רגילים לקבל פנינה מידי שבת, מביאה לכם פוסט מיוחד ליום השואה…
נועה:
ערב יום שואה של עיר שקטה ובתי עינוגים סגורים, עד שזה לא כל כך נעים לראות. ובבית פנימה הופקעו שידורי הטלוויזיהלטובת קדושת היום, ואסור למחות, ואסור לערער, ואסור להשוות. בבוקר צפירה, חרדים כן עומדים – לא עומדים, והטקס מרכזי כל כך, עד שאסור להביט הצידה ואסור להרהר ואסור להשוות. הילדים בבתי הספר היסודיים ובגנים משותקים מאימת מוות המוני, ובתיכונים חוסר שקט, ואולי קצת בדיחות של מבוכה, אבל אסור לחייך ואסור להפריע וכמובן, לא לשכוח – אסור להשוות. ומרוב שאסור להשוות לא הבנתי איך ולמה לבחון ולהחליט שדבר אחד לא דומה למשנהו זו לא השוואה, ולזועקי החמס חובבי הפרדוקסים הפתרונים.

אם אסור להשוות אז אסור לחשוב ואסור להרהר ואסור להבין. המוח האנושי המורגל בתבניות של השוואה אינו יכול להכיל את הדבר מבלי שיתייחס לאחר, דומה או שונה, וכשכל כך אסור להשוות ניוותר אנחנו, תמימים שכמותנו, אל מול מושג ערטילאי וחסר משמעות נתפסת, מושג לא קיים, הגובל בהכחשת עצמו.

פאול צלאן, הנחשב מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית של המאה ה-20, נולד בצ'רנוביץ', בוקובינה, למשפחה יהודית, באזור דובר רומנית, ואף על פי כן ביכר את שפת אמו, שלימדה אותו את שפת התרבות – הגרמנית, על פני שפת אביו הציוני – העברית. בנעוריו היה בחוג המרקסיסטי של צ'רנוביץ, ולאחר כיבוש בוקובינה על ידי הצבא האדום ביוני 1940 הכריז כי הפך לטרוצקיסט. בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיר, שרפו את בית הכנסת וטבחו ביהודים, כנהוג. צלאן ומשפחתו נשלחו לגטו. ביולי 1942 נשלחו הוריו למחנה עבודה באוקראינה, שם מצאו את מותם. צלאן עצמו, שלא היה בבית כשלקחו את הוריו (ועל כך לא סלח לעצמו לעולם), נשלח לעבודות כפיה עד לכיבוש רומניה על ידי הצבא האדום בשנת 1944.

אחרי המלחמה כתב צלאן בגרמנית את פוגת המוות, שירו הידוע והמוכר ביותר. חלב שחור הוא מוזג בשירו עם ערב, ואנחנו שותים ושותים ושותים ולומדים שחובה להשוות. תרבויות מתנגשות בשירו של צלאן, וזעקת המוסר התלוש שאיננו יודע לאן להסב את פניו נשמעת היטב. פאול צלאן כותב בשפת התרבות, שפת אמו, גרמנית, בעודו חש ללא הרף את כשלונן של התרבות ושל השפה הנערצת. על הפרדוקס הטראגי הזה הוא לא הצליח להתגבר אף פעם, אך יחד עם זאת הוא שאיפשר לו להגיע לעוצמות המורכבות הנדירות של שירתו.

פאול צלאן לא מצא לו מנוח. לאחר המלחמה עבר לוינה, הבין שהיא עדיין רוויה באנטישמיות, ועבר לפאריס. ב-1969 הגיע לביקור בישראל, שהשפיע מאוד על יצירתו המאוחרת. באפריל 1970, והוא בן חמישים בלבד, שבע תלאות וייסורים, הרגיש שדי לו בחלב השחור שהחל להחמיץ, וקפץ אל מותו אל תוך הסינה בפריז.

חלב שחור מזגתי לכוס שקופה בערב יום שואה, ולמדתי שמותר, שצריך, שרצוי להשוות. חלב שחור של בוקר ללגום לעת ערב, חלב שיספיק עד בוקר עד לילה, חלב שארחץ בו בשעת צהרים שמשית, עד שיכתים את עורי הלבן בכתמיו הקשים, שאותם לא אבקש להסיר.

חלב שחור למדתי לשתות מבלי לפחד מצלליו, ולהביט בו זמנית אל האיש הכותב לו בבית, ואל יהודיו הכורים את קברם בחצר. חלב שחור אני לוגמת בערב יום שואה כשסביב שקט נורא ומצמית. זהב שערך מרגריטה הועם, אפר שערך נערי, שולמית.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0