אנחנו לקראת נעילת שבוע "One Hit Wonders" ואין טובה יותר מנועה שלנו לעשות את זה בצורה הטובה והמרתקת ביותר…

נועה:

שבת בין הערביים, כוס קפה שחור ביד. ממקומי על השרפרף הישן על סיפון האניה, אנשי היבשה נראים קטנים ורחוקים, וקולותיהם מתערבים זה בזה לבליל חסר פשר של צעקות וטרוניות. על הים – רחב, עמוק, ואינסופי – למדתי להביט הרחק אל האופק, להאזין לשירתם המסתורית של הלווייתנים, ולצלול מדי פעם עמוק פנימה ללגימה של רום, אצל קפטן נמו בנאוטילוס האבודה.

כשאנחנו חונים לעתים, בנמל הבית או בנמלי השכנים, קשה שלא להבחין במחלות היבשה המתפשטות במהירות, מחלות שנוטלות מבני האדם את היכולת לחוש, ולנשום ולדעת; מחלות, שאם לא נמהר לשוב אל הספינה, ידבקו גם בנו, ולעולם לא נשוב ונרפא.

בעולם היבשתי, שאופקיו מוגבלים ותחתיתו יציבה ונוקשה, אין מקום לחלומות ולדמיון, שלומדים לכלות את עצמם ולהצטמצם אט-אט, ועוד מעט יעלמו כליל. את מקומם כבר תופסות תמונות אילוסטרציה מלאכותיות מאימאג' בנק, שבהן אנשים יפים וצחורי שיניים, שאיש אינו יודע אם הם בכלל קיימים, יתעקשו ללמד אותנו מה להרגיש ואיך ואיפה לגעת, וכמובן – ידאגו לתת לנו עצות מצוינות בכל תחום, שללא ספק אין אנו מסוגלים לחשוב עליו בעצמנו, לבד.

לעתים רחוקות, בימים של ראות טובה, ניתן לראות הרחק באופק צללית של גבעה נמוכה, ששוליה עוד מוריקים, ועל פסגתה עוצרות קרני השמש בשעת השקיעה לעוד רגע קט. גל האבנים של ממלכת פנטזיה החרבה כבר התכסה כולו בחולות נודדים, והפך לעוד גבעה, שרק חדי עין יכולים להבחין בשברי השנהב הקטנים של מגדל השן, שעוד מכסים את מורדותיה.

בשנת 1984 יצא הסרט הנפלא "הסיפור שאינו נגמר", המבוסס על ספרו של מיכאל אנדה. הסרט, קופרודוקציה גרמנית-אמריקאית, מספר את סיפורו של בסטיאן, ילד בודד ודחוי, שמוצא בחנות ספרים נידחת ספר מופלא, ובו סיפור על ממלכת פנטזיה המתפוררת. בסיפור נשלח הילד-הלוחם אנטריו על ידי הקיסרית-הילדותית הגוססת, להציל אותה ואת הממלכה מאבדון, ובדרך הוא עובר תלאות אינספור. במהלך הקריאה מבחין בסטיאן כיצד הוא נשאב אל תוך העלילה, ודמותו מתמזגת עם דמות הגיבור, עד שהוא הופך להיות הגיבור של הסיפור בעצמו, והוא בעצם היחיד שיש לו את הכוח והיכולת להציל את הממלכה הנחרבת.

את שיר הנושא של הסרט שר זמר הפופ הבריטי Limahl (כריסטופר האמיל), סולן להקת Kajagoogoo לשעבר (גם היא, אגב, להקה של להיט אחד – Too shy משנת 1983). לאחר פיטוריו מהלהקה (החברים האחרים אמרו שהיה אגומניאק שאי אפשר היה לעבוד איתו…), פצח Limahl בקריירת סולו, ובשנת 1984 שר את "הסיפור שאינו נגמר", שהפך, במקביל להפצת הסרט עצמו, ללהיט מצעדים ברחבי העולם. השיר הוא שיר פופ אייטיזי טיפוסי, כולל האפקטים המוכרים, המלים הקצת דביליות, ואפילו התסרוקת ההכרחית של הסולן (את זה אתם חייבים לראות!). בגרסה האנגלית שרה איתו בדואט זמרת בשם בת' אנדרסון, שגם בעבורה היה זה להיט חד-פעמי. פרט מעניין הוא כי בגרסה המוקלטת לשיר אין התחלה ואין סוף ברורים, והוא מתחיל בפייד-אין, ומסתיים בפייד-אאוט, כדי ליצור תחושה של אינסופיות דו כיוונית, בדיוק כמו הרעיון שמאחורי "הסיפור שאינו נגמר".

Limahl לא הצליח לשחזר את ההצלחה, ונסיונותיו הבאים להפיק להיטים נכשלו בזה אחר זה. כמה שנים לאחר מכן הצליחו הצהובונים הבריטים אפילו ללכוד אותו בעדשת המצלמה, כשהוא יוצא מלשכת האבטלה המקומית. היום הוא נראה כמו עוד כוכב עבר מזדקן מהאייטיז, שמנסה פה ושם להופיע ולהתרפק על הצלחה החד פעמית ההיא, מלפני שלושים שנה.

יכול להיות שלסיפור כל כך יפה מגיע שיר קצת יותר משמעותי, פיוטי ומתוחכם, של אחד ממספרי הסיפורים הותיקים של הרוקנרול. הם כנראה היו בדיוק עסוקים, או שאף אחד לא שאל אותם… השיר שקיבלנו בסוף הוא אולי לא פאר היצירה, אבל הוא תמיד מגיע אלי עם משב רוח מרענן, שרק בזכותו אני נזכרת לענוד את ה"אורין" על הצואר, לטפס על גבו של פאלקור, ולעוף אל עבר אותו תל ישן, שבימים שטופי שמש אני רואה איך כמה משברי השנהב שבו מתקרבים זה לזה, חלקם אולי אפילו מתאחים מחדש. וגם אם עוד רחוק היום לכוס קפה של שבת בין ערביים עם אנטריו ועם הקיסרית הילדותית במגדל השן, לפחות ניצחנו קצת את מגפת הלא-כלום, שמאיימת כל הזמן להתפשט סביבנו ובתוכנו, לפחות עד הסיפור הבא.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0