זה לא יום שישי בל

זה לא יום שישי בלי קצת בלוז לנשמה, ואין סוחר בלוז ממנו אני מעדיף לקבל את המנה שלי. "שישי ובלוז" עם ערן. התענוג כלול במחיר…
ערן:
One hit wonders הם המצאה חדשה יחסית: בשביל שתהיה "פלא של להיט אחד", המושג "להיט" צריך להיות מספיק מפותח. ובשביל שהוא יהיה מספיק מפותח, צריכה להתקיים תרבות של צריכה מאסיבית של מוזיקה על ידי ההמונים. אבל בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 בדרום ארה"ב, התקופה שאנחנו מדברים עליה בדרך כלל ב"שישי ובלוז", ובדרום העני והכפרי, בכלל לא היה ברור מה זה להיט. למען האמת, בזמנים האלה להצליח להקליט משהו משלך נחשב להישג נדיר.

רוברט פטוויי הוא בפירוש לא אמן מהסוג שדיברנו עליו הרבה השבוע – אלה שהוציאו להיט-פופ אחד שהצליח בטירוף ואז שקעו בתהומות השכחה. הסיפור שלו משוגע בהרבה: פטוויי הוא מוזיקאי שבבסיס היצירה שלו נמצא קונפליקט בלתי אפשרי: מצד אחד נמצאת העובדה ששום דבר – פשוט כלום – לא ידוע על החיים שלו. הוא היה כמעט אלמוני. אבל מהצד השני עומדת ההשפעה שלו על דורות של מוזיקאים, ביניהם ג'ון לי הוקר, ג'ימי הנדריקס ואחרים, שציינו אותו כאחד המוזיקאים שגרמו להם לאחוז בגיטרה.

לא ידוע איפה פטוויי נולד. השמועות מדברות על איפשהו במיסיסיפי, אבל אחרים מתעקשים דווקא על אלבמה. שנת הלידה שלו לא ידועה, אבל הוא כנראה הגיח לעולם איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-20. באופן מפתיע יותר, גם על הדרך בה סיים את חייו (אם בכלל סיים אותם…) לא ידוע דבר: יום אחד בשנת 41' אבדו עקבותיו לבלי שוב. יש רק תמונה אחת שלו ששרדה (ראו בקליפ המצורף), ומלבד רסיסי המידע האלה לא ידוע על החיים שלו דבר.

אבל עזבו את הביוגרפיה המעורפלת שלו: המוזיקה של פטוויי – 16 השירים שהספיק להקליט בחייו – הם עדות חיה לגדולה שלו, שמייתרת את הצורך בעובדות ודאיות על חייו. בולט מעל כולם הוא השיר Catfish Blues, הגרסה האדירה (והראשונה שמבוצעת באופן הזה) שבהשראתה מאדי ווטרס והנדריקס העניקו כל אחד פרשנות שונה לגמרי לשיר בהמשך המאה. מעבר לאותו שיר, אי אפשר להתעלם מהקול העמוק והכריזמטי ומגיטרת הקאנטרי-בלוז הקופצנית, שאפשר לשמוע שהוא לימד את עצמו לנגן עליה. התוצאה היא בלוז שחודר לתוך העצמות.

שבת שלום מקולומבוס…

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0