עוד יום שישי פה, עוד פרק של "שישי ובלוז" פה, והפעם אנחנו חוזרים אחורה עד הבלוז של שנת 1966…

ערן:
רוד איילנד היא הקטנה ביותר מבין 50 המדינות שמרכיבות את ארצות הברית של אמריקה. למען האמת, שטחה, כ-4,000 קמ"ר, מקביל לכחמישית משטח מדינת ישראל (המזערית כשלעצמה). איפשהו על החוף המזרחי של ארה"ב, אי שם בתוך המדינה הקטנטנה הזאת, כ-100 ק"מ דרומית לבוסטון, שוכנת לה עיירה בשם ניופורט. נכון להיום חיים בניופורט כ-25 אלף תושבים – פחות משכונה ממוצעת בירושלים.

אז איך זה שהשם הזה, ניופורט, כל כך מוכר לחובבי המוזיקה האמריקאית? ואיך זה קרה שהיא הפכה לשם נרדף למוזיקה איכותית?

התשובה לכך טמונה בפסטיבלים שהתקיימו ומתקיימים לאורך השנים בניופורט. בשנת 1954 נוסד בעיירת הנופש הקטנה שלחופי האוקיינוס האטלנטי פסטיבל ג'אז דווקא, על ידי אשת החברה הגבוהה איליין לורילארד. הפסטיבל מתקיים עד היום בכל שנה בחודשי הקיץ ומארח הופעות חיות של השמות הגדולים ביותר של עולם הג'אז. זכורות במיוחד משם ההופעות של מיילס דייוויס ב-55, של דיוק אלינגטון ב-56, fnv הופעות של קולטריין ועוד רבות וטובות.

ב-1959, קצת-קצת לפני תחיית הפולק הגדולה של שנות ה-60 אבל כשהשטח כבר חם מספיק, התקנאו להם חובבי הגיטרה האקוסטית באנשי הסקסופון והאלתורים האינסופיים והחליטו להקים פסטיבל מקביל בשם Newport Folk Festival. החל מאותה שנה ועד ימינו אנו מופיעים בעיירת החוף היפהפייה אמני הפולק, בלוז, קאנטרי, בלוגראס ופולק-רוק החמים ביותר באותה שעה באמריקה ומשתדלים לתת על הבמה את הנשמה שלהם.

לפסטיבל היו הרבה שיאים לאורך השנים, ואי אפשר כמובן לכסות את כולם בפוסט כל כך קצר בשבוע כל כך קצר בקולומבוס. אבל מה שכן אפשר לומר זה שאחת התקופות הגדולות בתולדות הפסטיבל, ובכלל בתולדות המוזיקה האמריקאית, הייתה בתחילת ובאמצע שנות ה-60, שנות פריחה מוזיקלית של מוזיקת הפולק האמריקאית על כל גווניה, בדגש על הבלוז. ב-66 הופיעו בניופורט בין היתר בוקה ווייט, סקיפ ג'יימס ועוד איזה אחד שהיה אז עדיין בשיאו – הזאב המיילל (Howlin' Wolf), אחד הבלוזיסטים הכריזמטיים והאותנטיים ביותר שהעולם הזה ידע. הנה שני שירים מאותה הופעה שלו ב-1966. לראות ולהתמגנט.
שבת שלום מקולומבוס…

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0