זהו, פוסט אחרון לשבוע זה וכמו תמיד זו נועה שסוגרת לנו את השבוע, וכמובן שכמו תמיד זה ממש לא פוסט רק על מוזיקה…
נועה:
אנשים מחלקים את חייהם לתקופות קצובות. כבר מיום ההולדת הראשון בגן, שבו פתאום שמים לנו פרחים על הראש, מטלטלים את הכסא היציב תחתינו, ומצווים עלינו לנשוף ולכבות את הנרות העליזים שעל העוגה היפה, אנחנו לומדים שליום שבו נולדנו יש משמעות חשובה מאוד, שלא ממש ברור לנו מה היא. כשחולפות השנים אנחנו מבינים שגם קבוצות של שנים מקבלות משמעות, ובמיוחד עשורים שלמים, שכנראה אמורים לסמן משהו משמעותי במיוחד לחוגגים, שידועים בחיבתם למספרים עגולים. הסימון המיוחד הזה, של העשורים השלמים, גורם גם לנו לעתים קרובות למהול את שמחת היום בחשבונות נפש נוקבים על הֶסְפֵּק, על מימוש ועל עמידה בציפיות.

ואף על פי כן, החיים מורכבים מכל מיני יחידות זמן, קטנות וגדולות, עגולות, מרובעות ומשולשות. אנחנו רגילים לחיות על רצף זמן ליניארי, שיש לו התחלה ברורה, תחנות קבועות וטקסיות, וסוף עלום, אך, למרבית הטרגדיה, ידוע מראש. ואולם, המציאות גמישה ואלסטית יותר, ומספקת לנו אירועים משמעותיים שאינם מצייתים לכללים, וממקמים את עצמם בנקודות לא צפויות על הציר, ולעתים גם חורגים מהציר עצמו, ומרשים לעצמם לנוע לא רק קדימה, בציפיה אל הסוף, אלא גם למעלה, ולמטה וסביב. כדי להבחין בתנודות הללו, של הזמן, צריך להיות גמישים ואלסטיים, לפחות כמו המציאות עצמה. לנוקשות יש מסלול אחד בלבד. הגמישות היא שמאפשרת את התנועה המגוונת, המעגלית, המתפתלת.

בהיסטוריה של המציאות המוזיקה היא חלק מהמתרחש, אבל היא גם סוג של התבוננות מהצד על כל מה שהוא מעבר למציאותי ולקיים. כמו ישות תמנונית רבת זרועות היא מתקיימת סביבנו, אוחזת בנו, ומכוונת אותנו למחוזות מפתיעים. באהבתנו אותה אנחנו רוצים לחגוג גם לה ימי הולדת, לארגן אותה במסגרת זמן משמעותית וטקסית, אבל כמונו, גם המוזיקה לוליינית ומפתיעה. כשאנחנו כותבים את הביוגרפיה של המוזיקה, מטבע הדברים אנו נזקקים לחלוקות, ובדומה לימי ההולדת שלנו – אנחנו מסמנים את דברי ימי חייה של המוזיקה בעשורים ובשנים, וכל זאת בידיעה מתמדת שלעולם משהו לא יתחיל או יסתיים בדיוק בנקודת העשור, ולפעמים האירוע החשוב ביותר של המאה יתרחש דווקא בשנה שאין כל משמעות יוצאת דופן למניינה.

העשור האחרון של המאה העשרים היה עשור מטלטל מבחינה מוזיקלית. אחרי שנות השמונים שקצת איבדו את הדרך, באו הניינטיז עם מפות חדשות לסימון הדרכים, והתחילו להוביל את התרבות כולה בדרכים חדשות, חלקן כבישים רבי-מסלולים, אבל היו גם כאלה שסימנו שבילים צרים משל עצמם, והמציאו את האינדי. ועדיין – שום דבר לא התחיל ב-אחד בינואר 1990, ולא הסתיים ב-31 בדצמבר 1999. תמיד יהיו תהליכים, זרמים ותנועות שימתחו אל מעבר לגבולות השנה והעשור, וכמו גומיות – לעתים יחזיקו הכל יחד בלפיתה חזקה, ולעתים יקרעו לפתע, ויחזרו בהדף לאחור, בדרך כלל כדי להשאר.
קייט בוש פרצה אל חיינו כנערה בת 19 ב-1978, עם האלבום The Kick Inside. בנובמבר 1993 היא הוציאה את האלבום השביעי שלה, The Red Shoes. בעקבות האלבום הוציאה קייט סרט עלילתי קצר, ""The Line, the Cross and the Curve, שבו שולבו ששה משירי האלבום ברצף העלילתי. האלבום נוצר בהשראת סרט בעל שם זהה משנות הארבעים, ובהשראת האגדה על הנעליים האדומות של האנס כריסיטאן אנדרסן, שמהם סיפרה קייט מחדש את סיפור הנעליים האדומות שלה.

לרקע של קייט בוש כרקדנית יש השפעה רבה על האלבום ועל הסרט. גם לחיים האישיים שלה, לאבדנים שחוותה בסמוך לכתיבת האלבום ולהפקתו, ולתובנות העמוקות שלה לגבי מהותם של אהבה ושל קשר. קייט, כותבת, מלחינה, מנגנת, מפיקה, רקדנית, שחקנית ופרפורמרית אדירה, הוכיחה שוב באלבום הזה שאם עשרה קבין של כשרון ירדו לעולם, קייט נטלה את כולם, והשאירה לכל השאר בקושי פירורים. לכשרון הזה לא נשארו אדישים גם אמנים מהשורה הראשונה, כמו פרינס, אריק קלפטון, ג'ף בק ועוד, שהתייצבו מיד כדי לנגן איתה ולתרום את חלקם לכמה מן השירים.

השילוב הזה, של אלבום שיוצא בשילוב סרט, שמהווה בעצמו אוסף של קליפים שמספרים סיפור, לא היה לגמרי מובן לקהל של תחילת הניינטיז, שעוד לא ידע מציאות ויראלית מהי, ואיך שילוב של כמה מדיות יכול לשנות לחלוטין את הביוגרפיה של אלבום. היום, אני מניחה, למרות שקייט הסתייגה בדיעבד מהסרט, היו יכולות להיות למהלך כזה השפעות עצומות.

בשיר הפותח את האלבום מכריזה על עצמה קייט כמי שהיתה רוצה להיות rubberband girl, נערת גומיה, שגמישותה מאפשרת לה לא להישבר. קייט לימדה אותנו שבזכות גמישות מחשבתית ויצירתית היא תמיד תשאר רלוונטית בקסם-חריגותה בנוף המוזיקלי. ולמרות זאת, מסיבות לא ברורות, אחרי האלבום הזה שתקה קייט במשך 12 שנים ארוכות עד לאלבום Aerial שיצא ב-2005, אז הוכיחה לנו קייט שהגומיות שלה רק נמתחות ונמתחות, עד אין סוף…