פעם בכמה זמן הנושא השבועי של קולומבוס גורם לגלעד להרים את העט ולכתוב לנו פוסט אורח. והפעם על מה זה בריטי באמת…
גלעד:
יש לי בזמן האחרון איזו בעיה של הגדרות עם השבועות בקולומבוס. מה זה ניינטיז בבריטניה? איך אפשר לארגן עשור כל כך פורה בשבוע קצר אחד? יש פה איזשהו סגנון שאפשר להצביע עליו? חוט שני מקשר?
אבל אז קלטתי. ניינטיז "בריטי". בריטי. זה כל כך פשוט.
כשאנחנו חושבים על הניינטיז בבריטניה, הדברים הראשונים שעולים לבאי העמוד הזה הם רדיוהד, אואזיס (סליחה, הביטלס הבאים), בלר וורב. כולן להקות רבות זכויות, בעשור הזה ולאחריו, אשר איש (טוב, לבטח לא אני) לא מטיל ספק בכשרונותיהם הברוכים ובהיותם מייצגים ראויים.
אבל כשאומרים לי בריטי, אני לא יכול אלא שלא לחשוב על פאלפ. נדמה לי שאין אף להקה שהייתה כל כך בריטית במובהק כמו פאלפ. בלר הם בריטניה של הקוקנים, אואזיס הם בריטניה של חמומי המח, רדיוהד הם בריטניה של הסתיו (הנצחי?).
פאלפ הם בריטניה.

יכול להיות שמדוייק יותר יהיה להגיד שג'רוויס קוקר הוא בריטניה, שכן אין עוד להקה, בעיניי, שמזוהה כל כך עם הסולן שלה – והיחידי שעבר את שלל גלגולי הלהקה לאורך השנים הארוכות – כמו פאלפ וקוקר.

פאלפ החלו את דרכם הרבה לפני הניינטיז, כתבו שירים שהם אנגליה של הסתיו באייטיז, ולבסוף מצאו את עצמם פורצים, כמעט בטעות, בראשית שנות ה-90 בבריטניה. הליריקה הצינית, המבטא הבריטי, אפילו הצלילים שמבלי משים משהו בהם פשוט אומר בריטי. ומעל הכל, התיאטרליות הגדולה של קוקר. נראה לי שתיאטרליות כל כך בריטית הייתה בתולדות המוזיקה הפופולארית רק לפרדי מרקיורי (כי מיק ג'אגר התמסחר).

פאלפ כתבו שירים לכולם – לאנשי השוליים בעלי הסטיות, לילדים החד-הוריים, וכן, זה כל כך קל, לאדם הממוצע. הם לא חידשו דבר, הם לא המציאו דבר שטרם נשמע, אבל הם גרמו גם לקלידי הסינתיסייזר להישמע כיפים (לא מטלה קלה) וגם לאנשים ציניים כמוני לעצור רגע, לקלוט כמה הציניות היא מסווה נוראי, ולהזיל דמעה.

הם בוודאי לא הגדולים שבלהקות הבריטיות. הם לא מכרו כמו בלר, הם לא זכו באהדת מבקרים כמו אואזיס או רדיוהד, ויכול מאוד להיות שהם לעולם לא יהיו על-זמניים. אבל בכל זמן שתחזור אליהם, הם תמיד יהיו בריטיים, תמיד יהיו נכונים, ומי יודע – אולי אפילו תהנו מהם.

ב-1995 פאלפ נקראו ברגע האחרון להיות הד-ליינרס בפסטיבל גלסטנברי במקום הסטון רוזס. מי שהיה באיזשהו פסטיבל גדול יודע שעם כל הרצון שלנו להיות אוונגארדיים וליהנות גם מהלהקות שטרם הספקנו להכיר בבמות הנידחות, יש איזושהי התרגשות באוויר כשעולה הד-ליינר והציפייה הגדולה היא בלתי-נמנעת. מעריץ בקהל ששומע שהד-ליינר שהוא בא בשבילו ביטל, לא יהיה מרוצה כל כך. אבל פאלפ הצליחו לכבוש שם את הקהל. וכי איך אפשר להגיד לג'רוויס קוקר לא?
(פרט לכך, היוטיוב של פאלפ בחסות vevo, מה שמחייב אותי מצפונית למצוא קטעים שאינם מהאלבומים)…

פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0