יש לי רגשות חזקים להרבה אלבומים של תחילת ואמצע שנות ה-90. זו היתה תקופה בה כל אלבום שרכשתי הוכנס למערכת מאות פעמים, עטיפת הפלסטיק כבר שרוטה ושחוקה וחוברת המילים קרועה שם למטה ולמעלה, במקומות בה החזיקו אותה זיזי הפלסטיק הקטנים.
מ"מורנינג גלורי" של אואזיס המופרעים, דרך ה"מזמורים העירוניים" של "The Verve" וסוויד הראשון, רק כדי לנקוב בכמה.
אבל כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט הזה וכחלק מהתפיסה של קולומבוס, אני רוצה להביא לכם משהו שפחות אנשים מכירים ושאני מאוד מאוד אוהב.

"ג'יימס" התחילו את דרכם כבר בשנת 1986 ולא הרבה אחר כך כבר הוכתרו ע"י המבקרים כ"סמית'ס" הבאים. כשמוריסי עצמו הצהיר על הערכתו הרבה לחבריו לעיר מנצ'סטר, מה שהיה אמור לשמש כמקפצה רצינית ללהקה, עשה גם נזק לא קטן כשג'יימס תוייגו כסמית'ס סוג ב'.

החברים לא אמרו נואש והמשיכו להקליט ולהופיע למרות ההתעניינות הדועכת במוזיקה שלהם. לקראת סוף שנות ה-80 גם ג'יימס, כמו הרבה הרכבים בריטיים אחרים נכנסו לענייני האסיד והמסיבות, מה שהשפיע בצורה מהותית על הסאונד שלהם. באותה תקופה הם הוציאו גם את אחד הלהיטים הגדולים שלהם שנקרא "Sit Down".

עם תחילתו של עשור חדש, ג'יימס מתחילים להתנסות יותר ויותר עם הסאונד שלהם ומכניסים לארגז הכלים שלהם אלמנטים חדשים ומעניינים. המעבר הזה מושלם כשהם לוקחים את בריאן אינו הגדול להפיק להם את "Laid" הנהדר משנת 1993.

למזלנו, אינו באלבום הזה לא הופך את ג'יימס לעוד U2, אלא מנצל את הכישרון הגדול של הנפשות הפועלות ובעזרת אוזן העל שלו מנתב אותם למחוזות מעודנים ומעניינים יותר. אמנם יש שיר או שניים באלבום שיכולים להעיף איצטדיונים בסיטואציה הנכונה, אבל רובו של האלבום הוא חיפוש מעניין בתוך הנוף של המוזיקה הבריטית דאז.
"sometimes" הוא שיר מדבק עם קצב נהדר(חלקכם בטח זוכר גם את הקליפ בו הלהקה מנגנת רטובה בלב ים, שיר הנושא הוא שיר נהדר עם טים בות' הסולן בשיאו, "Out to Get You" הוא קטע קטן ומלנכולי ושני השירים האחרונים, "Lullaby" ו-"Skindiving" הם בית ספר לאיך צריך לסיים אלבום.

ג'יימס מוציאים עד היום אלבומים ושירים מצויינים אבל ללא ספק "Laid" הוא שיאם האמנותי. חבל רק שהלהקה הזאת לא מספיק מוערכת בצורה כרונית. קחו כמה דקות ותגלו עוד להקה אנגלית נהדרת בשיאה.

ו"Lullaby" בהופעה חיה…

http://www.youtube.com/watch?v=sQx6WFDac4s