אנחנו כמעט כבר מחליפים שבוע, לא לפני שנועה תגיד לנו עליו משהו מהזווית שלה, בצורה הייחודית רק לה…
נועה:
אנחנו, בני חוה ואדם, קוללנו בקללת הידיעה. מאז הגירוש מגן העדן אנחנו אחוזים בסבך של תהיה, סקרנות, חקירה אינסופית וחיפוש מתמיד אחר המשהו האחר, החריג, הנשגב. מספרי הסיפורים הותיקים, שפגשנו בשבוע שעבר, לקחו את החיפוש הזה, את התמהון והכמיהה, ומכל המרכיבים האלה טוו בעבורנו בקפידה את דמותו אלוהים. אלוהי הסיפור הוא דמות גמישה ומשתנה, המתאימה את עצמה לזמן ולמקום.

אלוהים שלנו, שפגשנו בשיעורי התנ"ך, הוא אלוהי ההרים, אליהם נושא המשורר בתהילים את עיניו, ושואל :" מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". אלוהים התנ"כי אוהב את מאמיניו רועי צאן נודדים, שבלילות חשוכים מביטים השמימה, ומחפשים בכוכבים המנצנצים הבטחות וסימנים. המיתוס היהודי מבין היטב את ההחרדה האנושית הבסיסית מחוסר יציבות ומבדידות, ושולח את קין, רוצח אחיו המקולל והמגורש, לבנות עיר. גם בוני המגדל בבקעה בארץ שנער חוששים להתפזר ולאבד את היציבות הקבוצתית, ומתחילים לבנות להם עיר ומגדל. ואולם, אלוהים המקראי, כך מסתבר, סולד מן העיר, ומחריב להם את הפרוייקט, שאנחנו למדנו להכיר בתוך "מגדל בבל".

אנחנו יכולים להבין אותו, את אלוהי התנ"ך הזועף. גם אנחנו רוצים לפעמים להאמין באלוהי הטבע הרומנטי, שנמצא בפרטים הקטנים, אלוהים של גבעות ירוקות, פכפוך נחלים, ציפורים מצייצות ופרפרים צבעוניים. כל יציאה לטבע שלנו, עירוניים שכמותנו, עלולה לעורר בנו רגשות כמעט-דתיים של פליאה והשתאות, של יופי נדיר שאין אנו זוכים לראות בכל יום.
אלוהים לא נמצא בעיר, גם לא אם קוראים לה ירושלים. ערי התודעה שלנו עמוסות, קולניות ומלוכלכות, והאנשים בתוכן נעים ממקום למקום, אפרוריים ומכווני מטרה, בלי לעצור, להביט סביב, ולתהות. העיר, שבה התכנסו בני האדם בקדמת דנא כדי לברוח מהבדידות, הפכה למעוז הבדידות והניכור האנושי, לקיבוץ אנושי עצום של אנשים בודדים.

קורט וייל, מלחין יהודי-גרמני, היה איש של ערים גדולות. הוא נולד בדסאו בגרמניה, ובגיל 18 נרשם לבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. בשנת 1933 עזב את גרמניה הנאצית ועבר לפאריז, ושנתיים אחר כך עזב את אירופה לגמרי, והפליג לניו יורק. חלק משמעותי מהיצירות הגדולות שלו נוצרו מתוך שיתוף פעולה עם ברטולט ברכט, מחזאי ומשורר גרמני, שעבד איתו יחד בברלין. השידוך הזה, של וייל וברכט, הוביל ליצירת כמה מהבולטות שביצירות המוזיקה של המאה העשרים, וניכר כי אחד הנושאים המרכזיים בהן הוא התרסה כנגד הבורגנות האירופית. העיר, כידוע, היא מעוז הבורגנות, המקום בו הבורגנות יכולה להתפתח ולהתעצם, ולכן האופרות הגדולות של הצמד מתרחשות בערים גדולות, ערים שמתאפיינות בכך שהן מלאות בפשע, עליבות ושחיתות (או כמו שפורטיס, בשירו "לונדון, תל אביב, ברלין או בריסל" קורא לזה: "סאדובורגניזם"). רובע סוהו בלונדון של "אופרה בגרוש" הוא מקום של קבצנים, זונות ופושעים אכזריים, ומוצג באופן המבקר ואף מגחיך את הצביעות הבורגנית. עיר התענוגות מהגוני ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" מוקמת על ידי פושעים נמלטים, שמקימים אותה כדי לעשוק ולנצל את התושבים. העיר מהגוני אף היא מקום של סיאוב ושחיתות מוסרית,שמביאים עליה בסופו של דבר את סופה.

המחאה הברורה כנגד השלטון הגרמני והבורגנות הפכו את המחזות של וייל וברכט ללהיטים בגרמניה, עד שהשלטון הנאצי עצר את הצגת האופרה "מהגוני", מסיבות מובנות. למחזות היו גם מבקרים, שראו בביקורת הבוטה של המחזות עדות למרקסיזם הקיצוני של ברכט. מה שלא יהיה, המחזות השאירו את חותמם התרבותי, הן על התרבות הגבוהה, המוזיקלית והתיאטרלית כאחת, והן על התרבות הפופולארית (הרי כולנו יודעים לזמזם את "מיקי סכינאי" ואת "שיר אלבמה").

ג'ני פיראט היא ג'ני הזונה מ"אופרה בגרוש", עובדת זוטרה ומושפלת בבית המלון שבעיר. ג'ני חולמת לנקום בבני העיר המזלזלים בה. היא חולמת על פיראטים שיגיעו לעיר בספינה, יכבלו את תושבי העיר, ולאחר שהיא תצווה עליהם – יהרגו את כולם, ויקחו אותה איתם אל הספינה.
אנחנו, אנשי הים, מבינים היטב את ג'ני, שחולמת לעזוב את העיר, לצאת עם הפיראטים אל הים, ולהשאיר את העיר החולה והמושחתת מאחור. הפלגה כזאת, תחת השמיים המכוכבים של סוף החודש, כשהלבנה כבר כמעט ולא מאירה, היא חלום משותף שאני מאחלת לעצמי ולכולכם.

בחרתי להשמיע לכם את הביצוע של אוטה למפר הנפלאה, שהיא בעיני השגרירה הטובה ביותר היום של קורט וייל. בתגובות תמצאו גם את נינה סימון, שנתנה לשיר כולו נופך קשה ואפל יותר, שטומן בחובו גם את כל מה שיודעת אשה שחורה להגיד על חברה מושחתת ועל נקמה.

ונינה סימון: