סוף השבוע כבר פה,

סוף השבוע כבר פה, הכבישים קצת פחות עמוסים, הרחובות קצת פחות מלאים וזה זמן מושלם ל"שישי ובלוז"…
ערן:
Urban Blues. לא, השם הזה לא הומצא במיוחד עבור "שבוע אורבני" בקולומבוס. למען האמת הסגנון הזה, שנודע גם כ-City Blues, הוא שם גג לכמה תתי-זרמים מוזיקליים שהפציעו לראשונה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והפכו לדומיננטיים במיוחד בהתפוצצות הבלוז של אחרי מלחמת העולם השנייה.

בגלל החידוש הגדול שהיה בו בזמנו, את הבלוז האורבני אפשר להגדיר דווקא על דרך השלילה – באמצעות ניגודו ל –country blues שקדם לו. במקומות שבהם הבלוז הכפרי היה כאוטי, זה האורבני היה מסודר ומאורגן; הרפטטיביות הוחלפה במלודיה קליטה ונעימה, שלא להקשות חלילה על אוזניהם של אלו שיש להם כסף; הזעם הבוער והרגש המתפרץ הומרו בשכלתנות (יחסית) ובמבנים מוזיקליים מסודרים (פחות או יותר); האמן הסוליסט חוזק בגדוד של נגנים – בס ותופים, פסנתר, מפוחית ולעתים גם כלי נשיפה; והליריקה העגמומית, זו שמגוללת את החיים עמוק בתוך הביצה הטובענית שנקראת הדרום הכפרי, הוחלפה ברברבנות נובורישית על מנעמי העיר הגדולה, על הרווחה הכלכלית שהיא מאפשרת, חיי הלילה הסוערים שבה וכמובן – איך אפשר שלא – חוויות רומנטיות מסוגים שונים, בדגש על מפחי הנפש והלבבות השבורים.

בין האמנים הבולטים של הבלוז לבן-הצווארון ניתן למנות את ביבי קינג בממפיס, את מאדי ווטרס בשיקגו, ואיך אפשר בלי להזכיר את אחד הנציגים הבולטים והגדולים של העיר במוזיקה – ריי צ'ארלס. המוזיקה של צ'ארלס היא בעצם התגלמות כל מה שעירוני בבלוז: היא קופצנית, אנרגטית ומהירה; מורכבת בעיקר מדיבור על הגוד-טיים בעיר הגדולה ועל הנשים האלה שמתעקשות לעשות כאב ראש; ומעבר לכל אלה, היא פשוט אחד הדברים הכי טובים שאפשר לבקש ביום שישי קריר של סוף החורף.

מתוך האלבום "הגאון שר את הבלוז", הנה Early In The Morning המופתי. שבת שלום מקולומבוס…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0