כמובן שאנחנו לא ניתן לשבוע הזה להסתיים בלי שנשמע מה יש לנועה להגיד בעניין. הנה עוד פוסט מעולה לשבת…
נועה:
לבני האדם תודעה סבוכה, מפותלת, מסתורית ומסוכסכת. בתוך החלל הזה, שבין האוזניים שלנו, מצטופפים להם יחדיו מדפים של ידע, שקים של רגשות, ערימות של זכרונות, וארגזים נעולים של התניות עקשניות. אנחנו מכירים אותו, את כל המטען הזה, ומנסים לארגן אותו, למצוא נוסחה לסדר, אבל בדרך כלל מוצאים את עצמנו בתוך משאית עמוסה ומבולגנת, או בתוך ערימה של חבילות לא ברורות.

אל תוך הכאוס הזה נכנסים הסיפורים, שמנסים להשליט קצת סדר בבלאגן, ולעזור לנו למצוא לכל ארגז, לכל שק, את מקומם הראוי, ולעיתים מאפשרים לנו גם לערבב קצת את מה שבתוך החבילות, ולייצר חדשות, הגיוניות יותר ("הגיון" במובנו הגמיש והסובייקטיבי ביותר). הסיפורים האלה מספרים לנו על עצמנו, על הסובב אותנו, על טבע, על אנשים ועל אלוהים. כל סיפור יאפשר לנו להחזיר עוד אריח למקומו, עוד לבנה לחומת התודעה המתפוררת שלנו. ברי המזל שבינינו יבנו לעצמם מבנה בנוי לתלפיות, ובו חלונות רבים שיכניסו פנימה אור, אויר ולהקות מזדמנות של ציפורים נודדות. אחרים יבנו מגדלים גבוהים ואטומים, ויהפכו את הסיפורים הללו לחללים מבוצרים ואטומים, שקל להסתתר בתוכם.

הסיפורים מלווים אותנו עוד מילדות. רובנו שמענו סיפורים עוד לפני שהבנו את משמעותן המלאה של מלים המצטרפות למשפטים. מהסיפורים למדנו להבחין בין טוב לרע, למדנו על אמת ועל מוסר, למדנו מהם החיים הראויים, ומהו האדם הנכון והשלם, ובמקביל למדנו על חמקמקותם וארעיותם של כל המושגים הללו. הרצון להשליט סדר הפך אותנו קצת תלויים במספרי הסיפורים, אם אלו אבא ואמא, מדריכים ומורים, כהני דת, ואפילו אנשי מחקר ומדע – מכולם אנו מצפים שיספרו לנו את הסיפורים הנכונים על אודות העולם, ויאפשרו לנו להבין אותו, ולהתנהל בתוכו בבטחון.

סיפורים מטבעם נוטים להיות מסופרים מאדם לאדם, לעתים מתוך ספר כתוב, ולעתים מן הזכרון, בעל פה. הכוח האנושי לשנות ולהשתנות גורם גם לסיפורים לחיות חיים משל עצמם, להופיע במקומות שונים בגרסאות שונות, להתפתח, להכתב מחדש, ולהווצר אחד מתוך אחר בשלשלת סבוכה, שיום אחד אנחנו עומדים מולה בהשתאות, וקוראים לה "תרבות".

אן סקסטון היתה משוררת שסיפרה על הכל, בגילוי לב נדיב ובוידויים חושפניים במיוחד. בשיריה אן סיפרה על חייה, על היחסים עם בני משפחתה והאנשים הקרובים לה, על המתרחש בתוך נפשה החולה והמסוכסכת, על הקושי הגדול לחיות, ועל הרצון למות. אן סיפרה את הסיפור שלה, אבל הקוראים, המבקרים והמעריצים קראו בה את עצמם, את הסיפור שלהם, וחזרו אליה שוב ושוב, למצוא את הניסוח הנכון לעוד סיפור אישי ופרטי, שלעולם לא יצליחו לכתוב בעצמם.

אן התאבדה בשנת 1974, בת 45 בלבד, יפה כל כך, מוצלחת כל כך, שבורה כל כך. קצת יותר מעשור אחר כך פיטר גבריאל כתב את החוליה הבאה בשלשלת, והעניק לנו את השיר שבזכותו למדתי להכיר את אן. אן כתבה שירים רבים, רבים מאוד, אבל לפחות שניים מהם מהדהדים היטב אצל פיטר גבריאל, 45 Mercy Street, שבו היא מנסה להשאיר מאחור את תחושות היאוש, הבדידות והאבדן, והשיר All My Pretty Ones, שבו היא מתארת את יחסיה הסבוכים והטעונים עם אביה.

פיטר גבריאל בחר לספר לנו על אן, ובמלים היפות שלו, שירה צרופה כשלעצמה, סיפר את הסיפור של המשוררת הנפלאה הזאת. אני בחרתי לספר לכם על פיטר גבריאל, שסיפר על אן, שסיפרה לנו בדיוק רב כל כך על עצמה, ועליך, ועלי. כל אחת מהחוליות האלה, כך אני מקווה, מוסיפה עוד מרווח קטן של סיפור חדש-ישן, עוד לבנה צבעונית לבניית התודעה של כל אחת ואחד מאיתנו, עוד קצת תקוה שבתוך כל הכאוס הזה, יש למישהו נוסחה הגיונית, הסבר, ואולי אפילו הצצה לקצה-קצהו של הפתרון…

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0