אי שם בתחילת דרכה של המוזיקה הפופולרית, לא היה נהוג הזיהוי הכמעט-מוחלט בין הכותב של שיר מסוים לבין האמן שמבצע אותו. שירים רבים נכתבו על ידי כותבי שירים מקצועיים שפעמים רבות לא היו מוזיקאים בעצמם, או שהקרדיט להם ניתן לשירי עם או ללחנים מסורתיים שמקורם לא ידוע.

לתוך החלל הזה נכנסו בשנות ה-60 אנשי זרם ה-Singer-Songwriter, אותה עדה של חסידי בוב דילן שהחליטו שהמוזיקה חייבת להיות אתר של ביטוי אישי ושל אמירה מעמיקה, ושהם לא צריכים גדודים של מפיקים, כותבים ונגנים סביבם. אז הם החליטו לעבור את כל התהליך בעצמם: הליריקה הייתה אישית, רפלקסיבית ולעתים קרובות ביקורתית; המוזיקה שאבה הרבה מהפולק; ובאופן לא מפתיע – רבים מהם היו יהודים (דילן, לאונרד כהן ופול סיימון הם רק כמה דוגמאות בולטות).

רנדי ניומן – זמר, פסנתרן, מלחין ובעיקר כותב מילים שנון מאין כמוהו – היה חלק מרכזי מהגל הזה של שנות ה-70. היכולת שלו לספר סיפור ציני, מריר, ביקורתי ולרוב גם די מצחיק – או בקיצור יהודי – היא דבר שכל מי שמחפש קצת עומק במוזיקה שלו לא יכול להרשות לעצמו לפספס.

הנה ניומן הוא שר על הבית הישן שלו בקנטקי. לילה טוב מקולומבוס…