אז מסתבר שהשבוע הזה והשאלות שהוא מעלה בקשר להגדרה של מה זה "הקדימו את זמנם" גרמו להרבה אנשים להרים את העט. זה מה שהיה לגלעד להגיד בעניין…
גלעד:
כשקראתי את הפוסט של תומר, הבנתי שהבעיה העיקרית של השבוע לפתחנו היא "בעיה" של הגדרה. למה מרכאות? זה ברור, כי הגדרות אמורפיות מאפשרות להרבה כותבים לכתוב על מה שבא להם, וזה תמיד טוב.
אז למה בכל זאת צריך להתעכב על ההגדרה?
כי להבדיל מתומר, שדעתו חביבה עליי בכל עניין מוזיקלי, אני חולק על הקביעה שהקדימו את זמנם הם בהכרח פורצי דרך. לא כל מי שפרץ דרך מוזיקלית הוא אמן שהקדים את זמנו. לפעמים פורצי הדרך הגיעו בקונטקסט התרבותי הנכון והפכו להיות כל מיני באדי הולים או צ'אק ברים למיניהם. בעיני ההגדרה להקדימו את זמנם היא פשוטה יותר, ונוגעת לשאלה – האם בתקופה אחרת בזמן, הם היו יכולים לתפוס קהלים גדולים יותר?

גם זו הגדרה שלא מספקת פתרונות להכל. שאלות כמו פופולאריות לעולם לא יכולות לספק הגדרות מספקות בכל הנוגע למוזיקה. אבל היא מניחה עבורי את הדעת.

כשאני חושב על להקות מישראל שיכולות להיכנס לקטגוריה הזו, אפשר להעלות אסוציאציות כמו הצ'רצ'ילים, פלונטר של פורטיס, סימנים של חולשה (שחוגג ממש בימים אלו 20 שנה להוצאתו). ובכל זאת אני חושב אחרת.
למה לא הצ'רצ'ילים? טוב, הם פספסו בדבר אחד – הם פשוט שרו באנגלית. השירים שלהם עובדים בעברית (וזו עובדה, אריק איינשטיין עשה מחלקם להיטים באופן מיידי), ובחו"ל היו אינספור להקות טובות כמוהם, אז לא היה צורך בעוד להקה כזו. הם היו מדוייקים לזמנם, אבל העובדה שהיום השוק מעריך אותם היא לאו-דווקא מעידה על אי התאמתם. למה לא פלונטר? פלונטר זוכה בשנים האחרונות לעדנה מסויימת. אבל פלונטר היה אלבום שנועד לשקף תרבות (ולא מוזיקה) Pאנק, ולפיכך נועד להיות בשוליים. העובדה שהוא זוכה לעדנה בשנים האחרונות נוגעת יותר לחיבוק המבהיל שהמיינסטרים נותן לפורטיס לאחרונה (מציע למיינסטרים לשמוע את אופרת הרוק "חימושניגיגי" מהאלבום המשולש ולעזוב את פורטיס במנוחה לאוהביו האמיתיים). על סימנים אני לא רוצה לדבר לפני שאגלה היום בהופעה איך עמד במבחן הזמן…

אז מי כן?
מאיר אריאל.

הטרובדור הישראלי האמיתי היחידי בעיני מעולם לא זכה בחייו להכרה בה זכה במותו. נדמה לי שזה הכי "הקדים את זמנו" שאפשר לקבל, ע"ע וינסנט ואן גוך. דווקא בתקופה שאמנים מקבילים כמו ליאונרד כהן ובוב דילן בחו"ל זכו לשיא פריחתם, מאיר אריאל מצא עצמו לעיתים מופיע מול קהלים שלא מנו אפילו עשרות. כשבוב דילן הופיע מול 20 אלף איש ברמת גן, מאיר אריאל היה עושה הופעה לציבור הרחב בבית שאן, ומקבץ מאות כי הם שמעו שמישהו הואיל לבוא לבית שאן ולהופיע בחינם.

בשנים האחרונות הפסטיבל קצת הגדיש את הסאה והרחיק רבים ממורשת מאיר אריאל. מורשת שמחייבת אותנו להיות ביקורתיים, להיות סקפטיים, לשאול שאלות ולהשאיר אותן בחלל האוויר, למחשבה צלולה. שיריו של מאיר אריאל לא נועדו לכל אוזן ובוודאי שלא לכל הלך רוח. לא כל מאזין יבחין בניואנסים ויבין כי יש לו שיעורי בית לעשות בהתאם. ואולי כאן בעצם מתבטא בעיני מימד ההקדים את זמנו. שיאו היצירתי של אריאל היה באמצע שנות ה-80. החברה הביקורתית בישראל רק החלה אז את צעדיה. תנועות פוליטיות כאלו ואחרות החלו לראשונה מסורת של חשיבה ביקורתית. אבל הקרקע התרבותית לביקורת לא הייתה קיימת. הקונטקסט עדיין לא היה קיים. אם רק נחשוב על הכינוי שהודבק לאריאל בראשית דרכו, "הצנחן המזמר", ניזכר באיזו חברה מיליטריסטית וקשוחה הוא פעל. חברות כאלו מקדשות קונצנזוס.

ב-1995 יצא לאור האלבום הקשה ביותר לשמיעה של מאיר אריאל. יותר מתמיד, הולם כאן הכינוי שהוא הדביק לעצמו, "המדבר המזמר". "רישומי פחם" נקי מכל גינוני פוזה. נקי מכל ניסוי מוזיקלי. כל כולו אמירה. כל כולו פקיחת עיניים. נדמה שרצח רבין במקביל רק סימל את שירת הברבור של התרבות הקונצנזואלית בישראל.

ב-2010, תרבות המיינסטרים הראתה את החיבוק העז שהיא החליטה לתת לאריאל לאחר מותו בשנת 1999, כשהוציאו את אלבום הקאברים לאלבום הזה, "רישומי פחם בצבע".

אבל בינינו? רק טוב עשה למאיר אריאל, ובעיקר לנו, היכולת להישאר מתחת לרדאר.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0