אנחנו מתקרבים לסופו של שבוע "הקדימו את זמנם" וכמו בכל שבוע, גם השבוע נועה היא שאומרת את המילה האחרונה.
נועה:
האדם הוא חיה חברתית, כך אומרים. החיה האנושית נולדת אל תוך קבוצה מגובשת וקטנה יחסית – המשפחה, וכשהיא מתחילה לעמוד על רגליה ועל דעתה – תמיד תחפש לה עוד קבוצות, קהילות ולהקות, שירעישו קצת מסביב, וישתיקו את הבדידות הקשישה, העצובה, שעומדת כל הזמן על סף הדלת, ומחכה לרגע אחד של חוסר תשומת לב, של היסח הדעת, כדי להכנס ולשחרר את כל הפחדים וההדחקות שטמנו היטב בתוך שק אטום, במגירה הכי עמוקה בארון.

אנשים מתקהלים ומתכנסים בכל מיני דרכים וצורות, בתוך מסגרות קבועות או זמניות, סביב אמונות משותפות, או תחומי עניין, ולפעמים גם נגדם. הקבוצות האלה נותנות לנו תחושות של שייכות, בטחון ותמיכה, התחושות שהורגות את הבדידות, ולכן היא מנסה ללא הרף לקחת אותן מאיתנו בכוח.
המלחמה המתמדת הזאת, בין הקבוצה הקולנית שסביבנו, לבין הבדידות החזקה והשקטה שהולכת אחרינו כל הזמן, ולא מרפה, היא המצב האנושי העגום, והמוכר כל כך לרבים מיורדי הים. חלקנו אפילו מכירים אותה טוב יותר, את הבדידות, משוחחים איתה, נותנים לה מזון ומחסה, ובסוף חסים עליה, על הבדידות הזקנה, ומתנדבים לשאת אותה על הגב, בלי להרגיש איך היא נדבקת לנו לעור, נספגת, ונעלמת בתוכנו. רק חדי עין יבחינו פתאום בעוד קמט סורר של דאגה, בפנים שהתארכו קצת מעצב, הכל בגלל הבדידות הזאת, שנטפלה, נכרכה סביבנו בנחישות, וניצחה.

הספנים ויורדי הים הם אנשים בודדים, שהים נשא אותם בנתיביו, עד שנקלעו יחד לאותה האניה, כדי ליצור את הקבוצה הכמעט מיסטית של האנשים הבודדים. לילות ארוכים על הסיפון ביחד, תחת שמים זרועי כוכבים, כשאפילו להקת התוכים שלנו כבר נרדמה מזמן, לימדו אותנו שגם אם הבדידות כבר הפכה לחלק מאיתנו, אנחנו יכולים לפעמים, ולו להרף עין, לוותר עליה קצת, לשמוט אותה על הסיפון, ולתכנן יחד את היום שבו נשליך אותה לכרישים.

איאן קרטיס היה אדם בודד שחי בלהקות. הבדידות הזו, שנשא אותה על הגב, ולפעמים אפילו טיפסה לו עד לעורף, לימדה אותו לכתוב שירים כבר שהיה ילד, להקשיב לשירים שכתבו אחרים כשהיה נער, ולשיר בקול עמוק ופוצע כשהיה איש צעיר. יותר מזה הוא לא הספיק.
בגיל 19 כבר חיפש להקים לו שבט משלו, והתחתן עם דברה. את קבוצת השווים שלו חיפש במופעי פאנק, ובגיל 20 כבר הקים, יחד עם שני חברים שפגש במופע של הסקס פיסטולס, את להקת וורשה, שתהפוך מאוחר יותר לג'וי דיוויז'ן (שם שנלקח מספרו של ק. צטניק, "בית הבובות", עוד קרבנות בודדים שנאספו בספר לקבוצה, שם אפילו בעל כורחם).
איאן קרטיס לא הכיר את המושג השחוק "סינגר-סונגרייטר", שאנחנו שומעים היום כל כך הרבה. הוא פשוט היה משורר בודד שגם שר את השירים של עצמו, כי הוא היחיד שהיה יכול לעשות את זה כמו שצריך.

ג'וי דיוויז'ן ואיאן קרטיס בראשם עשו פוסט-פאנק עוד בשיאה של תקופת הפאנק, ואין הוכחה טובה יותר מכך כדי להכריז עליהם כמי שהקדימו את זמנם. הם זנחו את הזעם והאגרסיביות של הפאנק, והחליפו אותם בייאוש עמוק וקודר. האופן בו עיצבו את הפוסט-פאנק ואת הרוק הגותי השפיעו מאוד על המוזיקה הטובה של שנות השמונים (כן, גם בשנות השמונים היתה מוזיקה טובה, שבלעדיה השיאים של שנות התשעים לא היו מתרחשים…). את ההשפעות שלהם ניתן למצוא גם במוזיקה וגם בתכנים האישיים, שאיאן קרטיס היטיב לבטא בשיריו, ובכך נתן לגיטימציה גם לכותבים האישיים שחלקם באו לעולם אחרי מותו, ולא בטוח שהם יודעים מי סלל בעבורם את הדרך, תוך שהוא נושא על גבו שקים של אבנים ועפר.

איאן קרטיס לא הצליח לשמוט את הבדידות מעל כתפיו. היא נשארה ולחצה עד שלא היה יכול יותר, ונכנע. חודשיים לפני שיצא האלבום פורץ הדרך של ג'וי דיוויז'ן, Closer, הוא התאבד בתליה במטבח ביתו, בהיותו בן 23 בלבד, וכבר אב לתינוקת, חולה, עצוב ובודד. לאחר מותו לא נותר עוד דבר לחברי הלהקה מלבד לפתוח בסדר חדש, פורץ דרך כשלעצמו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…