והיום, עוד מישהו

והיום, עוד מישהו שהקדים את זמנו. זה ההסבר היחיד שעונה על השאלה למה הוא תמיד "בא לנו ברע"…
מורדי:
לפני שניגשתי למלאכת הקודש והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ניסיתי לברר איך אפשר לקבוע אם מישהו הקדים את זמנו ביצירות שלו. אם תשאלו אותי, הרבה אומנים היו "פורצי-דרך";
כאלה שחידשו, הפתיעו ועשו משהו חדש.
הביטלס למשל פילסו את הדרך לאין-ספור להקות ברחבי העולם, והרולינג סטונס החדירו את הבלוז ממקום מושבו באמריקה אל כל בית בממלכה המאוחדת ומשם לשאר העולם.
אפשר להעלות על הדף עוד ועוד דוגמאות, אבל העובדה שהם זכו להצלחה בזמן אמת מצביעה על העובדה שהם לא הקדימו את זמנם אלא הצליחו לפרוץ מחסום ולספק סחורה שהקהל היה צמא אליה למרות שייתכן שהקהל עצמו לא היה מודע לכך לפני כן.

אני לא זוכר מי זה היה שאמר ש-"כל הגאונים אינם מובנים בדורם", אבל אני חושב שהמשפט הזה לוכד את מהות השבוע שקולומבוס עוסק בו. להקדים את זמנך אומר שרק בחלוף תקופה, כשמסובבים את המבט לאחור אפשר להבין שהמוזיקה שנעשתה אז היתה מעולה, והיא פשוט התפספסה בגלל שבמקום להניח לפני המאזינים מדרגה קטנה ונוחה לטיפוס כדי להגיע לשלב הבא, הונחה לפניהם חומה גבוהה ומבוצרת.
אז נכון שמאחורי החומה אולי מסתתר גן עדן, אבל היי – למי יש זין לטפס עכשיו?

אלן ווגה ומרטין ווב, הידועים יותר כצמד "Suicide", היו הראשונים שתבעו את המושג Pאנק כדי לתאר את המוזיקה שלהם.
כרזות שנתלו ברחובות ניו-יורק בשנות ה-70 המוקדמות והזמינו את הקהל לבקר ב"מרקר ארט סנטר" הצהירו: 'מוזיקה לפרחחים'.
אלא שלא רק המוזיקה היתה לפרחחים ופושטקים, גם המוזיקאים עצמם היו במיץ של הזבל וגרו ברחובות התפוח הגדול כשהם חיים מהיד לפה.
בעזרת סינטיסייזר ומכונת תופים הם יצרו Pאנק, טכנו ואפילו דאנס, ומה שהסב את העונג הגדול ביותר עבורם היה השוק שאנשים קיבלו במהלך ההופעות.
כמו שאלן ווגה מסביר: "אנשים נהגו להגיע להופעות כדי שיבדרו אותם, והנה הם עוזבים את הרחוב ונכנסים למועדון רק כדי להרגיש ברחוב עוד פעם. אלוהים… לא בידרנו אותם, עינינו אותם. אלה היו זמנים טובים"

לאחר מכן הגיעה ההתפוצצות הגדולה של הפאנק, ולהקות כמו הראמונס, הניו-יורק דולס וטלוויז'ן הוחתמו בחברות התקליטים הגדולות שתמיד רדפו אחרי העטין הבא שישפריץ חלב מוזהב אל פיהם המדושן. גם Suicide חיכו לתורם. חיכו, ואז חיכו עוד קצת, בסוף ההחתמה הגיעה אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ותור הזהב חלף על פניהם. כך יצא שהצמד לא זכה לפרסום ולתודעה רחבה כמו חבריהם לז'אנר, ובמקום זה הם קיבלו מעמד של אוצר חבוי שמגלה רק מי שמתאמץ וחופר.

יותר מ-40 שנה אחרי שהתחילו את מסע ההרס המוזיקלי שלהם, Suicie ממשיכים להשפיע על דורות של מוזיקאים צעירים, ועדיין נשמעים כמו להקה עכשווית שאם לא היינו יודעים, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בלהקה שעושה עכשיו את צעדיה הראשונים.

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0