עוזי:
לדעתי יש שני סוגים של אמנים שהקדימו את זמנם: אלה שהחדשנות והייחודיות שלהם מיד משכה מעריצים וממשיכי דרך רבים ואלו שהקדימו עד כדי כך שהם בילו שנים בהמתנה לזמן שידביק את הפער ועמו ההצלחה. אמנים מקדימים את זמנם עם כלים חדשים, טכנולוגיות חדשות ושבירת מסגרות קיימות ויצירת חדשות עם השברים.

לודוויג ואן בטהובן שייך לסוג הראשון וההצלחה הרבה לה זכה תלויה רבות ביכולת שלו לחדש וליצור מבנים מוזיקליים חדשים. בטהובן היה אחד הראשונים שהכניסו דרמות וסערות רגש לתוך המוזיקה וסגנון הנגינה הייחודי והדרמטי שלו גם הביא לשינויים באופן בו נבנו פסנתרים באותה תקופה.
בדומה לאמנים הגדולים שהקדימו את זמנם אחריו, ככל שמעמדו (גם הכלכלי) של בטהובן התחזק כך הוא הרשה לעצמו ללכת עוד צעד קדימה (KID-A, RUBBER SOUL,DESIRE, DARK SIDE OF THE MOON כדוגמאות מובהקות).

דוגמא מאד בולטת לחדשנות שלו (מבלי שנאלץ להכנס לניתוח מבנים של מוזיקה קלאסית) אפשר למצוא דווקא בסונטה האחרונה שכתב. חדי האוזן יוכלו לשמוע בחלק הראשון של התנועה השניה שלה ניצוצות של ראגטיים – אותו סגנון מוזיקלי ש"ימציא" סקוט ג'ופלין כמעט 80 שנה לאחר מכן ומששורשיו יתפתחו לג'אז ובמידה מסוימת גם לרוק אנד רול. ממליץ בחום לשמוע את היצירה כולה אך אפנה את חסרי הסבלנות ל6:56 בקטע המצ""ב. תהנו…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0