ערן: זה כבר שנה וקצת שספינתו של חוקר הארצות הידוע קולומבוס משייטת לה במרחבי האוקיינוס. שישי אחרי שישי כותבים פה על בלוז, ואפילו שבוע שלם הוקדש לסגנון. היו פוסטים על אמנים מכל סוג ומין, מכל תקופה, משפיעים וחשובים יותר או פחות. כל אלה – ועדיין לא התייחסנו לביבי קינג ברצינות? מסתבר שכן.
ריילי ב. קינג, או בכינויו המוכר יותר B.B (ראשי תיבות של blues boy), הוא בלי ספק הגיטריסט הכי חשוב ומשפיע במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא מכהן עוד מאז שנות ה-50 כמלך הבלתי מעורער של הבלוז (במקרה יצא שגם השם שלו מעיד על כך…), והוא קנה לו מקום של כבוד לא רק בעולם הבלוז, ולא רק בעולם המוזיקה, אלא הפך כבר מזמן לאייקון תרבותי-מערבי בסדר גודל של מייקל ג'ורדן, מייקל ג'קסון ושאר אמריקאים פופולריים במיוחד מסוגם. תפנו לחובב מוזיקה ממוצע, ככה סתם ברחוב, ותבקשו ממנו לזרוק שם אחד של בלוזיסט שהוא מכיר. אם הוא לא יגיד ביבי המלך (ולא נתניהו), אני צנצנת.
קינג, אגב, ממשיך להקליט ולהופיע גם היום, בגיל 87.
מעבר לנגינת הגיטרה ולשירה של המלך ביבי, שעזר להפוך את הבלוז לפופולרי כמו שאף אחד אחר לא עשה, הוא היה ידוע מאז ומעולם כ-entertainer (לא ברור איך מתרגמים את זה בצורה נורמלית לעברית) בעל כריזמה נדירה, נוכחות על הבמה ועמידה מול קהל יוצאות דופן, וההופעות החיות הכובשות שלו הפכו כבר בשנות ה-40 המאוחרות לשם דבר. אחת המפורסמות שבהן הייתה ההופעה במועדון ה-Regal המפורסם בשיקגו, והיא יצאה על גבי אלבום ב-1965. מדובר באחת ההקלטות הטובות ביותר של ביבי, מכיוון שנדמה שהיא תופסת היטב את המהות של האמן הענק הזה, שלמרות שהוא שר שירים על דאגה, אשמה, לב שבור, פרידות ואומללות, ולמרות שאין לאף אחד ספק שאכן יש לו את הבלוז – למרות כל אלה מדובר באיש שמח, אופטימי ואוהב, וקל מאד לזהות את זה במוזיקה שלו. זה המעלה שלו ושם טמון כוחו למגנט אליו את ההמונים; ובמקביל, ייתכן שזה גם מה שגורם לבלוזיסטים קשוחים-בעיני-עצמם לא להתחבר כל כך למוזיקה שלו…
אז נכון, ביבי עוסק בבידור להמונים: הוא לא מנגן את הבלוז השחור, האקוסטי והקשוח של הדלתא. הוא לא מנגן סלייד, יש לו בפה את כל השיניים שצריכות להיות לו, והוא אפילו לא עיוור. אבל נגינת גיטרה, שירה וכריזמה ברמה הכי גבוהה שיש – שלוש איכויות שנדיר שמשתלבות באיש אחד – הפכו אותו למה שהוא: המלך של הבלוז, ואייקון תרבותי על-זמני.
שבת שלום מקולומבוס…
COMMENTS