חברים, אנחנו כבר יוצאים לשדר לכם את ספיישל 1965 שלנו, 8 בדיוק ברעש האואר. קישור להאזנה בתגובה הראשונה.
אבל לפני זה…
ביום שני כתב לנו שי על דילן ועל ההשפעה שלו על חייו האישיים, היום כותב לנו גיא על "יריבו" הבריטי המופלא דונובן.
אז את מי אתם מעדיפים?
גיא:
בשנת 1965 לספירת אדוננו, נפגשים ה"משיח והשליח" (messiah and diciple) בוב דילן ודונובן בלונדון. אלו לא בדיוק התפקידים של שניהם. דילן ביקר בממלכה המאוחדת שנתיים קודם לכן, ואף אחד לא הכיר אותו אז. בביקור הזה דילן הוא הישו של תנועה חדשה, שנמצאת עדיין בשוליים, אבל כבר יש לה מעריצים רבים. דונובן מגיע מהביצות הסקוטיות והגבעות האיריות, אחרי מסע ביטניקי לרוחבה של הארץ, כאשר הוא משקיע את זמנו בללמוד פריטות עתיקות מגיבורי תרבות מקומיים ותופס טרמפים בין לבין. ב-65 הוא כבר מתנחל במנצ'סטר אצל המנטור שלו (אחד מהם), מאק מקלאוד. הוא חתום על חוזה ניהול ופירסום עם חברת pye records, שם הוא הקליט דמו של עשרה שירים. כשהוא יעבור לארה"ב ב-1970 הוא יאבק בחוזה הזה כדי לעשות שם מוזיקה. אבל כרגע הוא עוד צעיר, אופטימי, ואנשים ממשיכים להשוות אותו לדילן בגלל ששניהם מושפעים מוודי גארת'י ו-ramblin' jack Elliot.

ההשוואה הזאת עושה לו עוול, לדעתי, במיוחד בגלל שאני יודע מה קורה אחר כך, המוזיקה שהוא עושה והכיוון שהוא הולך אליו, אבל גם בגלל האינטראקציה בינו לבין דילן בפגישה בינהם, שמתועדת בסרט הדוקומנטרי don't look back שמלווה את דילן במסע ההופעות שלו באנגליה…

דילן הוא שמוק, גאוותן, מלוקק, "מגניב", קבוצה של מלחכי פנכה מקיפה אותו כמעט בכול רגע מהסיבוב הופעות, בנות, אלכוהול, שטויות. הוא ממשיך להתנהג כאילו הוא מעל להכול. (צפו בסרט). המפגש ביניהם מתחיל בסרט כאשר דילן מאשים את דונובן בכך שהוא זרק בקבוק בירה ברחוב והרשויות מאשימות את דילן וחבורתו בשל כך. דונובן מבטיח שלא כך הדבר, דילן צורח והם כמעט הולכים מכות. כשמרגיעים אותו, דונובן מנגן לדילן שיר. המוזיקה, כפי שאמר פנבייקר, הבמאי, היא לפי מר טמבורין, שדילן כתב. שני האמנים ניסו להגיד לאחר מכן שאין ביניהם מתח או יריבות. למרות שאחרי זה דילן יורד על דונובן בשיר שלו ואומר מאחורי הבמה שהוא רק רצה "to make a little joke". בקטע שצירפתי אפשר לראות בבירור כמה לדונובן חשוב שדילן יעריך אותו, הוא שר לו "that's what I'm here to do, to sing for you". דילן, מיד כשמסתיים השיר חוטף לו את הגיטרה מהיד ומתחיל ברוטינה שלו, כדי לקנות מחדש את הפמלייה שלו שמקיפה אותם. דונובן מעשן בעצבנות, מנסה להיעלם בתוך עצמו. כמו שאמרתי עוול.

חכו שנתיים, שלוש, תנו לסקוטי הזה, שצולע ממחלת פוליו בילדותו, שלימד את לנון ומקארטני פריטת אצבעות, הזדמנות. תנו לו להראות לכם למה הוא מסוגל. אני אסיים בקטע שמוכיח את מה שאני אומר, שמצביע על הכיוון אליו דונובן הלך אחר כך, רחוק מדילן וחיות המחמד שלו, ואל השפעה אחרת…

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0