יום ראשון של שבוע חדש ותומר פותח לנו אותו עם ההמנון של דור שלם, עם אמירה, עם תעוזה ועם מלא גיטרות…
תומר:
1965. אנגליה. מקום מרובע וסגור, ה-BBC בשליטה די מלאה על הרדיו ומה משודר בו. ומאחר ומוזיקה היא תוצאה ישירה של עבודת השטן ויכולה להשפיע לרעה על הנוער שלא יתקלקל חס וחלילה, החליטו אנשים בחליפות שעדיף לכולנו שאם כבר נשמע מוזיקה אז עדיף שהיא תהיה מצונזרת, או קלאסית ואם אפשר אז כמה שיותר פחות מהדבר הזה שנקרא גיטרה שעושה רעש וגם ככה בדרך החוצה מהאופנה.

אם פתחת רדיו בתקופה הזאת אז קודם כל אתה בן אדם בר מזל ואני מאוד מקנא בך, שמעת הרבה מוזיקה טובה ובטח שמת לב גם לעוד משהו – מתיקות. הכל מתוק וחמוד, פרצי אהבה מכל עבר וחגיגה של חנבצים בוקעת מכל מקלט רדיו. עכשיו, הכל כמובן טוב ויפה אבל היו גם אנשים שרצו לצאת מהקופסא, להראות שמוזיקה יכולה להשמע אחרת ולאו דווקא פחות טובה. כולנו יודעים כבר שחוקים נועדו להפרץ ושככל שתקבע יותר כללים ושטויות, ככה גם ימתחו הגבולות ואכן, באותה שנה החליטו חברי להקת "המי" שדי, עד כאן! יש גבול לכל תעלול ובתגובה הוציאו את אחד האלבומים היותר חשובים שהוקלטו.

כל התקופה הנ"ל היא תקופה של שפע מוזיקלי ונסיונות לשבור את הכלים ולצאת מהקיבעון, ולדעתי האישית האלבום הזה הוא ההמנון של התקופה. אלבום שתשמע בו גם פופ כיאה לתקופה וגם Pאנק. Pete Townshend, גיטרסיט בחסד ואחראי די בלעדי לכתיבת המילים באלבום יחד עם מתופף אדיר בשם קית' מון, John Entwistle שעושה עם הבס אהבה טהורה ובכלל אחד מנגני הבס הטובים ביותר שנשמעו ו-Roger Daltrey כסולן הכריזמטי ולימים גם שחקן גדול. והחברה האלה יושבים ואומרים לעצמם: וואלה אפשרי.

אי אפשר להמשיך בלי להזכיר את ה-שיר. השיר שבעצם שבר את כל המוסכמות ואני כמובן מדבר על My Generation. פיט כתב ורוג'ר שר (או מגמגם) את השיר שנכנס היישר לורידים. גמגום שנעשה כדי להסתיר מילה (Fuck,לי מותר) ואחרים שיגידו שזה בעצם הגמגום שאתה מקבל אחרי מנה יפה של אסיד, שיר ששבר במובן מסוים את השטויות של הרדיו בזמנו באנגליה ולמרות הביקורת שבו הצליח להכנס לרדיו ולהרוס מוחות של ילדים צעירים ותמימים.

האלבום נפתח בכלל בכמה שירים פופיים לחלוטין, מעין כניסה רגועה למה שהולך להגיע בהמשך. וההמשך? מבלי להרוס יותר מדי – מלא בגיטרות, פעם 6 מיתרים ופעם 12 ,מילים בסלעים, מבחר סגנונות שנע בין גארג' לפופ לרוק לPאנק וקטע בלתי נשכח שמסיים את האלבום. כל הדברים האלה, התשובה הזאת אם תרצו, מכניסה את האלבום הזה היישר אל הרשימה של האלבומים האלה שחייבים לשמוע בשביל להבין באמת מה קרה שם ב-1965.

העובדה שמדובר גם באלבום בכורה של הלהקה גורם לי לאהוב אותו קצת יותר, מעין אהבת בן בכור.
אז מה שנשאר זה להתרפק על הפליי ולנקות טוב את האוזניים, הולכת להיות שנה טובה. תבלו…

האלבום המלא:

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0