אם חשבתם שניתן לשבוע הכסף והמחסור שלנו להסתיים בלי שנועה תיתן את דעתה על העניין, אז טעיתם בגדול…
נועה:
בעולם המים הכחול והגדול האניות שלנו נראות כמן נקודות זעירות שנדחקו לתמונה, ואנשיהן כמו בעלי חיים מיקרוסקופיים, חסרי זהות ומהות. בעולם המים הזה כל אמן הוא נקודה קטנה בהיסטוריה של המוזיקה, וכל מאזין הוא פסיק קטן בשרשרת אינסופית של קשרים עמוקים, קרובים ורחוקים, בין יצירה אינסופית מטלטלת, לבין עוד חוליה בפלייליסט הצהרים של גלגלצ.

בעולם הזה, התכול, לשעות הצהרים מקום מיוחד, מסתורי… וכמה קשה לפרוץ את אותה שעת צהרים מנומנמת, שעה שבה המוח של רוב בני האדם נכבה, ותחושה קמאית של עייפות פרה-היסטורית משוועת לשלאף שטונדה, לסייסטה ההכרחית, לאותה מנוחה אינטלקטואלית של המוח ממחשבות, מאתגרים, מהעדפות תבוניות של תרבות.
ככה, אם לא ידעתם, נוצר האיזי ליסנינג, המוזיקה הפשוטה, הלא מחייבת, אותם שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים, שלא עושים לי שום דבר, אבל עושים המון למפיקים ולחברות, שעושים המון כסף מלגרום לאנשים להתאבן, להירדם, לא להרגיש שום דבר חוץ מקצת ויברציות ברגלים וקצת ביטים בראש.

בעולם הירוק של המטבעות והשטרות, הכסף מסובב את העולם – את זה אנחנו יודעים כבר מזמן. בכל חודש בחודשו אנחנו ניצבים נבוכים אל מול השורות האדומות בחשבון הבנק, ומפתחים תודעה מיסטית מיידית, שמתכנסת כולה אל תוך הזעקה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". כבר מקטנות למדנו שאם אנחנו לא רוצים להגיע לאי יציבות עגומה שכזו, עלינו למצוא את הדרך לרווחה כספית, לאיזון כלכלי, למקורות רווח יציבים ובטוחים, שיניבו בעבורנו תמורה מספקת שממנה ניתן יהיה לשלם את חשבון המכולת, וגם להוריד איזה צ'ייסר קטן בדרך החוצה, רצוי כזה שלא ישלח אותנו לחדר המיון הקרוב.

מן הצד השני אנחנו גם מחונכים להגשמה עצמית ולמתן דרור של ביטוי לרחשי ליבנו ולכשרונותינו, כי אחרת – אנה אנחנו באים?!
כל מוזיקאי, גם המוצלחים שבהם, יעידו כי לא תמיד ישנו קשר כלשהו בין שתי ההשקפות דלעיל… פעמים רבות מתפשרים על האיכות ועל התוכן מתוך ציפיה או תקווה למכירות גבוהות יותר, ולעתים להיפך – העיקר שבסופו של דבר מסתנכרנים עם הנורמה המוּכּרת והמוֹכֶרֶת – זו שבסופו של דבר תאיר בירוק את השורות הנכונות בחשבון הבנק.
ובתוך כל זה, בין הרווח לכשרון, בין הכסף לגאולה הפנימית, בין הירוק לאדום ולכחול, נמצאים אנחנו ואהובי ליבנו, עניים, מאוזנים, לפעמים אפילו קצת עשירים, רחמנא ליצלן.

שינייד או'קונור נולדה למשפחה אירית שבה חמישה ילדים, משפחה למודת משברים, קשיים, ולדבריה גם התעללות. בגיל שמונה נפרדו הוריה, ובגיל 15 נשלחה לפנימיה דתית שיקומית וקצת חונקת.
לשינייד לא היה כסף. לפנימיה הדתית נשלחה לאחר שנתפסה גונבת מחנויות, ושכשבסופו של דבר ברחה מבית ספר, התפרנסה משירה ונגינה בגיטרה ברחובות ובברים, ומעבודה כ"מברק מזמר".
לאורך הקריירה שלה, כשסביבה המתחרות יישרו קו עם הנחות העבודה המחייבות של המקצוע, שינייד לא התפשרה, והמשיכה לשמור על תדמית שונה ומרדנית, בראשה המגולח, בבגדים הצנועים עד כדי התרסה, ובאידיאולוגיה בלתי מתפשרת, כזו שגרמה לה לקרוע את תמונת האפיפיור בלייב, קבל עם ועולם, מבלי להסס ולחשוב מה המהלך הזה עלול לעולל לקריירה שלה, ולחשבון הבנק שלה בהתאמה.

באחד מתוך סדרת המכתבים החד-צדדיים לבוב דילן, שהיא מפרסמת באתר שלה, היא כותבת על תעשיית המוזיקה, ועל המחיר התובעני שהיא גובה ממי שנוטל בה חלק. היא פונה לבוב בשאלה –
Do you find yourself allergic to music business? I think a lot of artists do. Cus it’s kind of been high jacked…

שינייד לא רצתה להיות אחת מחטופי התעשיה, והיא מתאמצת מאוד להתמיד ולא להיות כזאת, לאורך השנים. המראה האקסצנטרי שלה, האיבחונים הפסיכיאטרים, ההתנהגות המשונה לעתים – כולם תורמים להיותה אחרת, כזו שנמצאת מעבר לקשת, ומתבוננת בכל ההתעשיה הפועמת הזו מבחוץ. אני מניחה ששינייד מתפרנסת לא רע מהתעשיה, ומקבלת תמלוגים באופן סדיר.
אבל נראה שמי שידעה מחסור בצעירותה, ולמדה בדרך הקשה להגיע לפסגה, ולטלטל אותה מלמעלה – מבינה היטב שלא השורה התחתונה בחשבון הבנק היא החשובה, אלא אותה מתת אל שניתנה לבעלי הכשרון – היכולת להתבונן, להתבטא, ולחולל שינוי, לעתים בקטן, אצל מאזין תועה בבאר בדאבלין, ולעתים בענק, אצל מליוני הצופים המשתאים של סטארדיי נייט לייב, בשידור חי, בידיים מזיעות מהתרגשות, ובלב הולם.

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0