כהרגלו בקודש, עוד פנינה מבית ערן. "שישי ובלוז" מקבל את השבת וגם את המחסור…
ערן:

"המשורר – ממצוקה, לא משפע הוא שר".

את השורה הזו כתב נתן זך ב"שיר לאוהבים הנבונים" כבר לפני עשרות שנים. ואכן, נדמה שכל אדם שעוסק בתהליך יצירתי מכל סוג יודע לספר שהוא יוצר בגלל מחסור; שמי שנוח לו, שהוא שבע וזחוח, שלו ורגוע, לא יצליח להוציא מתחת ידו יצירה ראויה לשמה. ובעצם, למה שייצור בכלל? למה שירצה לשנות את העולם, אם הוא כל כך נוח ונעים לו?
במוזיקה, בכל אופן, נדמה שאין סגנון שיכול להמחיש את הטענה הזאת יותר טוב מאשר הבלוז, המוזיקה שנוצרה מאומללות וממסכנות של עבדים חסרי תקווה לעתיד טוב יותר, שראו במוזיקה נחמה יחידה בחיים רצופי תלאות וסבל. אז הם שרו וניגנו תחת כל עץ רענן, ועשו את זה ביצירתיות יוצאת דופן.

למרות המחסור הזה שהבלוז עוסק בו כמעט באובססיביות, הוא תמיד עושה את זה עם קריצה. כי אם אתה יכול לכתוב ולשיר על זה שרע לך, כנראה שאתה לא באמת בתחתית. אם יש מישהו שיקשיב לך, ושיתחבר אליך, דרך המוזיקה, תוכלו שניכם – אפילו באופן זמני – להבין שאתם לא לבד בסבל שלכם, ולהנות מתקווה רגעית לעתיד טוב יותר.

אמנית אחת שמסמלת את הדואליות הזאת – בין יש לאין, בין טוב לרע, ובין בלוז אמיתי לאופטימיות במסווה – היא נינה סימון. סימון, אחת הזמרות המוכשרות ביותר של הדור שלה (ואיזה דור זה היה!), ואחת המגוונות שבהן, נגעה בלבבות של עשרות מיליונים תוך שהיא נעה בין ג'אז לבלוז, לסול, ל-R&B, לגוספל ולפופ, פסנתרנית ענקית וזמרת עם קול שאי אפשר לטעות בו ובעיקר עם כנות רגשית נדירה.

Ain't Got No הוא "שיר מחסור" של סימון, אחד כזה שמתחיל כמו כל שיר בלוז, -ברשימה ארוכה של תלונות על כל מה שחסר. הרשימה ארוכה: החל מהדברים הבסיסיים ביותר – בית, כסף, אהבה – ועד לבירה, בושם ושאר צרכים. אבל השיר יוצא הדופן הזה לא עוצר שם. כי אז מגיע החצי השני של השיר, בו היא מפרטת את מה שבכל זאת יש לה: ידיים ורגליים, אצבעות (כדי לנגן) קול (כדי לשיר לעולם), לב, ונשמה. הו, כמה נשמה…

שבת שלום מקולומבוס…

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0