תומר כהן 0 03/02/2013

מתחילים שבוע חדש בקולומבוס ותומר פותח לנו אותו עם פוסט משובח על כסף ותעשיית המוזיקה…
תומר:
בראשון ליוני 1967 יצא אלבומם של להקת החיפושיות- תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. האלבום הוגדר כאלבום מופת ולא היה אדם אחד שיכולת למצוא שלא יגיד שזה לא ה-האלבום הכי טוב וחדשני שהוא שמע.

אולי חוץ מבחור אחד, פרנק זאפה שמו, שראה את כל ההייפ סביב סרג'נט פפר וחבריו ההיפים מוכרי המיליונים ודי נגעל מכל תעשיית הכסף סביב כל העניין הזה של לעשות מוזיקה נטו בשביל כסף. אז שנה לאחר מכן הןא מוציא את האלבום- we're only in it for the money. ולמרות שהאלבום מדבר גם על תרבות קלוקלת, טיפשה, חמדנית, מזויפת, היפית ומה לא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שזאפה תמיד חשב שכסף זה הדבר היחיד שמדרבן את רוב יוצרי המוזיקה.

הטענה החד-משמעית של זאפה הייתה שהחיפושיות "רוכבים" על הצלחת הפלאוור-פאוור ופשוט משטים במאזין התמים על מנת להתעשר עוד קצת. חייבים להבין פה משהו לפני שממשיכים, זאפה תמיד היה אנטי ממסדי מוצהר וכנראה אחד מיחידי הסגולה שאשכרה עשו מוזיקה כי הם מאמינים במוזיקה. לא תמצאו פה "אול יו ניד איז לאב" וכל השיט הזה, האלבום הזה הוא פארודיה חריפה ושנונה על מה שלדעתו של זאפה– רקוב ומקולקל בשנות השישים. בתור מעריץ עיוור של הביטלס היה לי מאוד קשה עם האלבום הזה בהתחלה הן מבחינת הרעיון והן מבחינת המוזיקה אבל ברגע שהדיסק הזה נכנס אצלי למערכת הוא לא יצא משם הרבה מאוד זמן.

האלבום (39:11 דקות בסך הכל) בנוי כאלבום קונספט. 19 קטעים שבנויים כקטע אחד ארוך, בלי הרבה זמן לעכל את מה שנאמר ונשמע בכל שיר. ויש מה לעכל.
מבחינת המוזיקה – יצירת מופת! שינויי סאונד, מבחר כלים חיים שלא מבייש תזמורת ושימוש במבחר סגנונות מוזיקליים הופכים את הדבר הזה, הכיף הזה, לחוויה מאתגרת. זאפה יחד עם האימהות התנסו בטכניקות אולפן מגוונות ומורכבות במיוחד שכוללות אפילו הפסקות שיר באמצע והכנסת קטע דיבור או סתם צלילים שנשמעים בהתחלה לא שמיעים ולא קשורים אבל מהווים חלק בלתי נפרד מהסיפור.

אריק קלפטון, רוד סטיוארט וטים באקלי גם הם נמצאים באלבום הזה ותורמים את קולם. אבל כל זה כלום לעומת המילים שבאלבום. זאפה לא רואה בעיניים ויחד עם הגאונות והשנינות ששייכים רק לו, הוא מצליח להעביר רוח של תקופה כפי שלא הכרנו(או התעלמנו). היפים מסוממים, הורים מפלסטיק, סקס חופשי ועוד הם רק חלק מהביקורת שמתגלה באוצר הזה.

פרנק זאפה מתהדר ב-62 אלבומי אולפן. 18 שעות יומיות של עבודה על מוזיקה בהחלט עשו את שלהן, והאלבומים האלה, שלפחות 80% מהם הם לא פחות ממכרה זהב, נעשו בלי רצון להכנס לשום פלייליסט ולמכור על מנת להתעשר. וזו הגדולה שלו. מומלץ מאוד להקשיב ליצירה הזאת בשמיעה רציפה כמה פעמים ואף לשבת עם המילים, את מה שנאמר שם לעולם לא תוכלו לשכוח…