פרק ראשון בשבוע הנסיעות הגדול של קולומבוס ובו תומר מצליח בגבורה לבחור ולספר על אלבום נסיעה אהוב…
תומר:
אלבום אחד לנסיעה…אלבום אחד… טוב, ללא ספק יש יותר אבל הקפטן מרשה רק אחד אז אחד. אני מאמין שכמו לי גם לרבים מכם יש את הטקס הזה לפני שיוצאים מהבית לכיוון נסיעה – טקס בחירת המוזיקה לדרך. את האלבום האמור גיליתי בדרך לים. לפני כמה שנים טובות כשהייתי צעיר ויפה ותקשיבו, הוא נהיה כמו פק"ל נסיעה. כמו שתמיד יש קפה שחור, גזייה, שש-בש ושל ככה גם האלבום הזה. כי להתקע, אנחנו לא רוצים.

נכנסים-מניעים-שמים את הדיסק-חגורות ויאללה, לדרך. מאט ג'ונסון האחלה גבר פוצח באיטיות במעין מונולוג אישי, קברטי משהו ומספר לנו שהאושר האמיתי טמון אי שם בדרך הזאת שלכו תדעו, אולי זו הדרך שאנחנו נמצאים בה ממש עכשיו, וממשיך ומספר לנו שאהבה חזקה יותר ממוות והוא באמת משכנע שאמת בדבריו. יש בו משהו במאט ג'ונסון הזה, יכולת מופלאה לקחת נושאים שבתכל'ס, הם די חרושים ומי כבר לא שר עליהם כבר ולעשות אותם מרתקים. אולי זו השירה שלו? אולי המפוחית הכייפית הזאת? אולי בכלל העטיפה עם המבט הכנה הזה שתופס אותך? וואלה לא יודע. כיף לי כרגע.

ועוד משהו קורה כשהאלבום הזה ברקע – יש שקט. שקט של האזנה, פתאום כולם מקשיבים. שקט זה לא משהו שמאפיין נסיעה. לפחות לא אצלי. רכב בעיקר, זה המקום האולטימטיבי לניהול שיחות ומי שמכיר אותי יודע שאני לא סותם ת'פה לרגע, אבל שימו לי את האלבום הזה ברקע וקיבלתם שקט מופתי. 

 

טוב? אז מה? סיגריה? יאללה סיגריה. כי כמו בכל סוג של היי גם לאלבום הזה יש את הרגע הזה שהשיא כמעט מאחורייך אבל אתה צריך לשמור את ההרגשה הזאת, את ההיי המטורף הזה גם ברגעים של ניוטראל. "Lung Shadows" ו-"Bluer Than Midnight" עושים את זה מושלם, השירים האלה הם הסיגריה של אחרי, שמירת ההיי ורגע של מנוחה לפני שממשיכים הלאה. 

יש! זה חזר ההיי הזה! והדרך… איזה כיף פה באוטו. מדברים, יערות, ימים, אגמים. מה אין לנו בארץ הזאת שלנו? לא בכדי שר לנו מאט:

lead me through these desert sands
To the shores of a promised land.

יא- אללה, איזו כייפית הייתה הנסיעה הזאת, אבל הדיסק נגמר ובדיוק הגענו לחניה אז עד הנסיעה הבאה, תבלו וסעו בזהירות…

 

 
פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0