יום שישי בצהריים וכמיטב המסורת זה הזמן שלכם לקבל מנה של כתיבה איכותית מפי ערן. השבוע גם הוא סוטה מהנושא בשביל לשטוח בפנינו את מחשבותיו על השנה הראשונה של קולומבוס…
ערן:
ימי הולדת הם זמן של חשבון נפש. זמן לעצור לרגע את המרדפים חסרי התוחלת שהחיים שלנו מורכבים מהם, ולשאול שאלה או שתיים על מי אנחנו, מה אנחנו, ואיפה אנחנו עומדים ביחס למטרות שהצבנו לעצמנו. אז אני מקווה שתוכלו לסלוח לי, כי היום אני רוצה לדון בקצרה (מאד) בשאלה כמעט-פילוסופית: מהי ההצדקה לקיומו של קולומבוס?

אם בעבר נערים וצעירים חולי מוזיקה כמונו היו חוסכים כל מטבע כדי לקנות, לכל היותר, תקליט אחד בשבוע, הרי שהיום אנחנו נמצאים בעידן אחר לגמרי. בלוגים מוזיקליים צצים כמו פטריות אחרי הגשם; יש את הכל מהכל ביוטיוב, זמין בלחיצת עכבר; וכל חבר שקופץ לרגע עם הארד-דיסק שבמקרה נמצא אצלו בתיק, יכול בפעולה של כמה דקות לפוצץ אותנו בעשרות ג'יגה של מוזיקה חלומית, שכנראה לא נספיק לשמוע גם עוד מאה שנה.
בתוך מציאות כזאת, המטרה שלך כחובב מוזיקה משתנה: אתה כבר לא מתמקד בלצבור כמות, אלא דווקא ההפך. המטרה שלך היא להתמקד, מכיוון שסכנת ההידרדרות לשטחיות בתוך עולם מוזיקלי עשיר באפשרויות היא עצומה.

בתוך כל אלה החליט כריסטופר ידידנו לפני שנה להקים בלוג, שההצדקה לקיומו והקו המנחה אותו, אם לענות במילה אחת, היא עומק. העומק הוא הרצון לא רק להכיר הרבה אמנים (כמות), אלא דווקא לחקור אותם באמת (איכות). לא להסתפק באלבום-שניים שהצליחו מסחרית ושכולם מכירים (למרות שגם בזה מותר לגעת), אלא לצלול לנבכי הדיסקוגרפיות והביוגרפיות של אמנים ולדלות משם פנינים מפתיעות. או בקיצור – לספק זוויות חדשות על המציאות המוזיקלית הבלתי מוגבלת שאנחנו חיים בתוכה.

ואכן, במהלך השנה האחרונה, בכל פעם שקולומבוס כותב בשמו, ברור לנו שאנחנו הולכים לקבל שיעור מאלף בתולדות המוזיקה. אחד הפוסטים המזהירים בהקשר הזה פורסם במאי האחרון. הנושא שלו היה אמן שמצוי עמוק בתוך הלב של רבים מאיתנו – ג'וני קאש.
אבל לא מדובר בקאש של שנות ה-60, ולא בזה של ההופעות המפורסמות בבתי הכלא. גם לא בפורע החוק הקשוח שלא שם זין מה אתם חושבים עליו. ההתמקדות הייתה דווקא בקאש המבוגר, השברירי, קאש שגוסס, שכבר לא בטוח מיהו, מהו, ומהי אמריקה – המקום הזה שהוא חי בו. אז יוצא למסע מוזיקלי של כמה אלבומים כדי לברר את זה. ג'וני קאש שבערוב ימיו נתן לנו קאמבק מהמאלפים שעולם המוזיקה הפופולארית ידע.

אז זה אמנם לא שישי ובלוז – אבל אין ספק שאין יותר טוב מג'וני קאש בשישי בצהריים. בעצם סליחה, קבלו תיקון: אין כמו ג'וני קאש, נקודה.
שבת שלום מקולומבוס…

 
פוסט הבא
פוסט קודם
וורדפרס: 0
DISQUS: 0