נכון, זה קצת ארוך. אבל נועה כתבה את זה! הפינה החדשה וחסרת השם בינתיים ממשיכה לעשות לנו טוב. מי שישקיע, ירוויח…
נועה:
אז אנחנו אוהבים מוזיקה. ממש אוהבים.
לא, לא סתם נהנים לשמוע משהו נחמד ברקע, לא משהו שילטף את האוזן, שירכך את האוויר הדחוס במכונית. ממש לא.
כשאנחנו שומעים מוזיקה אנחנו מחפשים את ההארה, את החוויה, את אובדן החושים. המוזיקה לא נמצאת שם כדי להיות רקע למשהו אחר. היא הדבר עצמו, שכל דבר אחר הוא רקע לו.

ואז, יורדי ים יקרים, אחרי החוןיה האקסטטית, כשהאדרנלין קצת יורד, אנחנו מתחילים לחפש, לחקור, להבין: מה יש בה, ביצירה הזאת, שהופך אותה לכל כך טובה, נכונה, מדויקת? מה המתכון המדויק – הדמויות, הכלים, ההפקה, המינונים, התיזמונים וה- State of mind, שהצירוף שלהם יצר את הפלא הזה, שאנחנו שומעים עכשיו, ויודעים שהוא הדבר עצמו?

ומצד שני – לצד החיפוש ההכרחי, אנחנו רוצים להאמין שאין מתכון כזה, או שכמו המתכון הסודי של קוקה קולה – הוא קיים, אבל לעולם לא יהיה חשוף לאדם מן הישוב, כדי שלא נעמוד מיואשים ושבורים מול עובדת מותו של אלוהים, ואנושיותם הסתמית של שלוחיו עלי אדמות.
אז אנחנו מפרקים ומרכיבים, מבינים הכל, ומשתאים אל מול חוסר הבנתנו, חיים בתוך דיסוננס של צירופים מופלאים, שרק עובדת קיומם מעידה על אפשריותם.

ההיסטוריה כמובן בוגרת וסלחנית יותר, ויכולה ללמד אותנו דבר או שניים על מאורעות שהתכנון והמקריות משמשים בהם בערבוביה, ורק פרשנות הדורות תקבע אם ילמדו כרצף של נסיבות ואירועים, או כהתרחשויות חריגות, פלאיות, נסים ונפלאות. כך התרבות בונה את המיתוסים שלה, את אליליה.

ב-1964 רחשו הקולות בבריטניה. בכל פינת רחוב באימפריה צצו עוד ועוד הרכבים ולהקות, כולן רוצות להיות הביטלס או הסטונז הבאות. אופיים הקבוצתי של בני האדם יצר חבורות חבורות, שגיבשו לעצמן מעמד, העדפות תרבותיות, סגנון לבוש וכמובן – טעם מוזיקלי מסוים. הרצון לאפיין את הקבוצות הללו יגרום למתבונן להעמיד אותן זו מול זו, ובלשון לונדון של הסיקסטיז – המוד'ס מול הרוקרים למשל, אבל ההיסטוריה הזקנה תלמד שהחלוקות לא היו הרמטיות, ובסופו של דבר, השילובים והחריגות מן הדיכוטומיות המוחלטות הם שיצרו את הניסים האמיתיים.

נס אחד התרחש יום אחד, בתחילת הסיקסטיז, כשבחור צעיר מוכשר ואנונימי, פגש בחור אחר, הולך ברחוב עם גיטרה בס. בדיוק היה חסר לו בס בהרכב, והוא הציע לבחור שזה עתה פגש להצטרף. לבסיסט היה חבר גיטריסט, שניגן איתו בהרכב אחר, וזמן קצר אחר כך הוא הציע לבחור המוכשר הלז, לצרף גם אותו. אה, היה גם מתופף, אבל ערב אחד, באמצע הופעה, קפץ מופרע אחד מהקהל ואמר שהוא יודע לתופף יותר טוב ממנו. הוא צדק.
לאנשים האלה קראו רוג'ר דאלטרי, ג'ון אנטוויסל, פיט טאונסנד וקית' מון (בהתאמה). אולי שמעתם עליהם פעם בתור "המי"…

אז הכל מקרי, או שאלוהי הרוקנרול מתזמן לנו את הכל מלמעלה, או מלמטה, או מהצדדים (חשוב שיהיה גם סאונד היקפי!). ומה עם התקרית שבה עקב תקלה בגיטרה טאונסנד שבר גיטרה, והפך לאחד האימאג'ים המרכזיים של האופן שבו אנחנו תופסים את הרוקנרול?

המי נחשבת היום לאחת מלהקות הרוק המרכזיות והחשובות ביותר בהיסטוריה של הרוקנרול, גם מבחינת כמות הלהיטים והמכירות שלה, אבל גם מבחינת הבשורות שהביאה לעולם המוזיקה – סגנון ייחודי, אגרסיבי, סוער, תלבושות, סאונד נסיוני, אלבומי קונספט, וכמובן – אי אפשר בלי טומי – אופרת הרוק הראשונה והאלמותית. הם ידעו לקחת את כל מה שלמדו והכירו, לפרק אותו, ולהרכיב משהו חדש משלהם, בלי לשכוח את מה שלמדו ורכשו מאחרים. הם לא ייחסו חשיבות רבה למחלוקות בין המוד'ס לרוקרים למשל, וככה יכלו להיות הקול וההשראה של המוד'ס, ואבות רוחניים למייסדי הפאנק שיצאו מהם, אבל גם להיות בסיס איתן וחשוב של רוקנרול רועש מאוד, גדול, וכמו שכבת כתבתי – אגרסיבי, כן, רוקנרול של בנים…

קית' מון המופרע מת כבר ב-78 ממחלות הרוקנרול הידועות. אנטוויסל מת בנסיבות דומות ב-2002. דאלטרי וטאונסנד, שיבדלו לחיים ארוכים, עדיין איתנו (אולי קצת חרשים, בגלל שימוש יתר בדציבלים…).
אבל אני רוצה לחזור לסינגל הראשון שהוציאו, והוא יצא כמובן ב-1964. בתקופה ההיא הם עדיין התחבטו לגבי השם, וקראו לעצמם The High Numbers. הסינגל כלל שני שירים – Zoot Suit, ובצד השני – I'm the Face. הסינגל נכשל מסחרית. בעקבות הכשלון הם ערכו כמו שינויים מבניים בניהול ובתפיסה המוזיקלית (קצת יותר רוקנרול, קצת פחות R&B…), וחזרו לשם שכבר חשבו עליו קודם – The Who. בשנה שלאחר מכן, ב-1965, הם יוציאו את My Generation.
וכל השאר – היסטוריה.