לא רק רוקנרול ופלישה בריטית עשו את 1964 למה שהיא הייתה. הג'אז בכלל והג'אז החופשי והנסיוני יותר החל לתפוס אז תאוצה, כפי שמספר לנו איתן.

איתן: אריק דולפי ידע רגעים גדולים מאוד בקריירה שלו. למרות שחייו ארכו 36 שנים בלבד, דולפי היה שותף בלהקה של צ'ארלי מינגוס הענק, הספיק לנגן עם קולטריין וגדולים אחרים ואף לקח חלק בפריצת הדרך של זא'נר הג'אז החופשי באלבום "Free Jazz" של אורנט קולמן.

אריק דולפי נולד בלוס אנג'לס לזוג מהגרים מפנמה את הקלרינט הראשון שלו קיבל בגיל 6 וחודש אח"כ כבר ניגן בתזמורת בית-הספר. בהמשך למד לנגן גם על אבוב, חליל וסקסופונים. כשגדל הילד, כמו כל ג'אזיסט שרצה להצליח באותה תקופה, דולפי חצה את היבשת ועבר לניו-יורק – העיר הגדולה והמפותחת, שופעת הג'אז. שם הצטרף להרכב של מינגוס, שהכיר אותו עוד מילדותו ב-L.A. דולפי ביסס עצמו כנגן איכותי במיוחד עבור מינגוס, אך גם בשלל לא מבוטל של אמנים ואלבומים חשובים אחרים.
שנת 1964 מתחברת לסיפור שלנו פעמיים. התקליט המופתי "Out To Lunch" יצא בתחילת השנה והציג את דולפי בפרונט כיוצר משמעותי, חצוף, מבריק ומלא דימיון.
בדיעבד מדברים על האלבום הזה כאחת היצירות החשובות שהוציא הלייבל הזה. חתיכת סופרלטיב כשמדובר בלייבל הגדול והמכובד "Blue Note". כתבו פעם על האלבום הזה שדולפי, שנודע בעבר בזכות נגינה יפה ונקייה, משחרר את הצד הפרוע שלו כאן ומנגן דברים שלא היית אומר ליד אמא…

בהמשך אותה שנה דולפי נוסע עם ידידו מינגוס להופיע באירופה ומחליט להישאר שם גם אחרי ההופעה. הוא התאכזב מעט מהיחס שקיבלה המוזיקה האוונגרדית בתחילת דרכה בארה"ב וקיווה להגיע לגבהים של יצירתיות דווקא בצרפת, הולנד וגרמניה.
דולפי שהה כמה חודשים באירופה עד שמת בנסיבות לא הכי ברורות בגרמניה. גרסה אחת אומרת שהתמוטט בחדרו בבית מלון בברלין וגרסה אחרת מספרת שזה היה בזמן הופעה. הסיבה למוות על-פי כל הגרסאות הייתה המתסכלת ביותר – רשלנות רפואית. כנגן ג'אז שחור בשנות השישים, הצוות הרפואי קיבל לידיו את אריק במצב של תרדמת והחליט מיד שמדובר במנת יתר. חומרי הגמילה שהוזרקו לו הם אלה שהרגו אותו בעצם, ומאוחר יותר התברר שדולפי היה בכלל חולה סכרת, עובדה שבדיקת דם אחת יכולה הייתה לגלות ולהציל את חייו.

"בדרך-כלל כשאדם מת, אתה נזכר, או שאתה אומר שאתה נזכר, רק בדברים הטובים בנוגע אליו. במקרה של אריק, זה כל מה שאני זוכר. הבנאדם, כל חייו היה ללא שום צורך לפגוע". זה מה שאמר עליו השותף והחבר צ'ארלי מינגוס. ג'ון קולטריין הוסיף – "כל מה שאומר עליו יהיה אנדרסטייטמנט. אני יכול רק לומר שהחיים שלי נהיו הרבה יותר טובים בגלל שהכרתי אותו".

פוסט הבא
פוסט קודם

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0