שבוע 21- שבוע קאברים בקולומבוס

ועכשיו, כמו בכל יום רביעי, "מורדי בא ברע". והפעם, בפוסט באמת מזן אחר… מורדי: 1.1
1933. ענן שחור וסמיך מכסה במהירות את אירופה.
תוך מספר שנים תיגזר על התושבים בחירה קשה. סכנת מוות תוך שמירה על צלם אנוש, או האפשרות האחרת.
הבחירה הקשה תיחסך ממי שיברח בזמן.
ברטולד ברכט, שצבר הכרה בגרמניה של שנות ה-20 כמחזאי ומשורר, ונודע בדעותיו האנטי –מלחמתיות מבין שהמקום בו הוא נמצא משתנה, ושהגיעה שעתו לעזוב. הוא אורז את חפציו ועובר
לדנמרק, משם הוא ממשיך בעבודתו, תוך שהוא צופה בגרמניה משנה את פניה.
1.2
ברטולד ברכט ממשיך בהפצת הפילוסופיה שלו מהגלות בארצות הברית.
יבוא יום ומישהו יקשיב לו.
בנקודות המנוחה שנטש בדרך לארצות הברית נותרים מעריצים. בני אדם מעריצים מסרים מושחזים אשר שורשיהם בשאול, ידיהם מושטות לשמיים.
מישהו עוד ישמע אותם.
לא רק כשרון כתיבה היה לו לברכט, אלא גם כריזמה כדי לסחוף את האנשים. מדנמרק הוא ממשיך לפינלנד, ולבסוף מתמקם בקליפורניה. בכל תחנה שעבר בדרך נותרים אנשים הרואים בו
מופת של יושר ותבונה. בעקביות הופך ברכט למודל לחיקוי.
2.1
ישראל. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה לה.
העם מלקק את הפצעים.
בעקבות המלחמה פורץ משבר. הביטחון המוחלט בחוסנו של צה"ל מתערער, וישראל נזקקת לסיוע כלכלי עקב העלויות הכבדות שגבתה המלחמה. צדי צרפתי, אדם עם חושים חדים, מזהה בדעת הקהל סדק דרכו יוכל להשתחל.
2.2
הנבחרת מוכנה.
על הבמה
יוסי פולק, מירי אלוני, בני אמדורסקי.
מאחורי הקלעים
צדי צרפתי ויגאל תומרקין.
על הבמה ב"צוותא" ניצבים אלוני, אמדורסקי ופולק ומציגים את ברכט.
הערב כולל ביצועים של שירים מעוררי מחשבה, ולכן גם מעוררי מחלוקת.
השירים שעוסקים במוות, עושק, זנות, אלכוהול ועוד, מבוצעים בסגנון הקברט. אחרי ההצגה יוכלו להתגאות בביצועים מושלמים.
1.3
1949. ברכט מוזמן לחזור לארצו.
מישהו הקשיב לו.
ברטולד ב. מקבל לידיו את ניהול "האנסמבל הברלינאי" ומעלה שם מספר הצגות.
אנשים מקשיבים לו.
2.3
ההצגה מסתיימת. מירי, יוסי ובני קדים לקהל.
אנשים הקשיבו להם.
מתוך 25 שירים שבוצעו באותו ערב, 11 נאספו לתוך האלבום "ההנאות הקטנות שבחיים".
הסגנון הקברטי לא נמצא במיינסטרים, אם בגלל הסגנון המוזיקלי, או בגלל התוכן שלו שנוטה לעסוק גם בדברים לא מקובלים.
ובאמת, שום דבר מהשירים באלבום לא יחשב מקובל.
ניקח למשל את השיר "רוצחת הילדים מארי פראר". סיפור על נערה בת 16 שמנסה להפיל את העובר שבבטנה, ולאחר שכל ניסיונותיה נכשלו היא יולדת את התינוק, רק כדי שימות אחר-כך
מנחת זרועה. לצד העובדות היבשות המצביעות על הילדה כרוצחת, צובע ברכט את דם התינוק באומללותה של האם, בחייה הקשים ובאפשרויות האכזריות שעמדו בפניה.
בין לבין יש לו רק בקשה אחת אלינו:
"נסו נא רבותי לכבוש את זעמכם
כי כל אדם ראוי לרחמים"
זו הגאונות של ברכט וזו הגדולה של שלושת הישראלים.
ואם גם לכם יתווספו צבעים לתמונה שהיתה רק שחור ולבן, כנראה שעדיין מקשיבים לו, ולהם.

 

 

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0